החקלאים מחכים כבר שבועיים. הסוכה כבר ארוזה ומאוחסנת, תפילת הגשם כבר נאמרה בשמחת התורה, אבל העם היושב בציון עדיין סוכר את פיו מלבקש מטר. חלף תשרי ונכנס חשוון, צמאה האדמה וצמאים האילנות, ואנחנו עדיין מחכים. עד ז' בחשון, עד שיגיע אחרון עולי הרגל לביתו שבבבל, תחכה בסבלנות הבקשה הנפלאה – 'ותן טל ומטר לברכה'.

ומדוע, שואלים רבים, מדוע אנחנו מתחשבים בעולי הרגל רק בתחילת החורף כשהם בדרך הביתה מחג הסוכות? מדוע איננו מתחשבים בעולי הרגל בסוף החורף, בתחילת חודש ניסן? מדוע בר"ח ניסן, כשעולי הרגל יוצאים מביתם שעל נהר פרת, בדרכם להקרבת קרבן הפסח בירושלים, איננו מביעים התחשבות בדרך הקשה שלהם? למה איננו מפסיקים לבקש גשם בתחילת חודש ניסן, כדי לאפשר להם להגיע לירושלים בצורה נוחה?

בקשה של כל עם ישראל

שתי תשובות יפות שמעתי לשאלה זאת. את התשובה הראשונה שמעתי מנער נבון וחכם. לדבריו, אנו ממתינים לא משום שאנו מעדיפים את עולי הרגל על החקלאים אלא כיוון שאנו רוצים שתפילת הגשם שנאמרת בחג הסוכות תאמר בלב שלם על ידי כל עם ישראל. אם עולי הרגל מבבל יבינו שבקשת הגשם תקשה עליהם את הדרך חזרה הביתה הם לא יהיו שותפים מלאים בתפילת הגשם.

אנו מחכים עם הבקשה עד ז' במרחשוון כדי להשיג גיבוש של כלל האומה סביב בקשת הגשם. אין אנו מעדיפים את עולי הרגל הבבלים על החקלאים הצמאים אלא מנסים ליצור אחדות והסכמה רחבה סביב בקשת הגשמים שבסוכות.

דרך אפרת או דרך גוש עציון?

כדי להבין את ההסבר השני צריך להקדים כמה מילים על שני סוגי הדרכים שבהם פסעו אבותינו. את הכביש מירושלים לתל אביב אפשר להעביר בשני דרכים. דרך הוואדי (כביש מספר 1) או דרך גב ההר (כביש מספר 443) אלו הן שני סוגי צירים שדרכם אפשר לעבור. ציר אחד שעובר על ההר וציר שני שעובר למטה בנחל. יש לכך עוד דוגמאות רבות כמו כביש הבקעה העובר בבקעת הירדן ודרך אלון העוברת על גב ההר שמעל לבקעה.

יש שתי יתרונות לדרך שעוברת בנחל. הדרך יותר מהירה וקצרה, ובנוסף היא קרובה למקורות מים ומעיינות. גם לדרך ההר יש שתי יתרונות, הדרך שעוברת למעלה, על ההר, בטוחה יותר משודדים ומזיקים, ובנוסף בניגוד לדרך הנחל, שבימות החורף אינה עבירה בשל הגשמים וההצפות, הדרך על ההר עבירה כמעט כל ימות השנה.

נחזור לעולי הרגל. כשחזרו עולי הרגל בחודש תשרי הם יכלו לחזור דרך הכבישים שעברו בנחלים, כבישים אלו היו עדיין פתוחים. כדי למנוע מדרכים אלו להיחסם, חיכינו עם בקשת הגשמים. בחודש ניסן, כשהתחילו עולי הרגל את מסעם לירושלים, רוב הדרכים שעברו בנחל היו כבר חסומות ולא נגישות. עולי הרגל היו חייבים ללכת בדרך ההר גם אם ירד גשם וגם אם לאו. לכן אין סיבה להפסיק את הגשמים.

האפרתים ניצחו

שאלת הדרכים משפיעה על מחלוקת עתיקת יומין בין תושבי העיר אפרת לבין תושבי גוש עציון. היכן פסעו אבותינו, אברהם ויצחק בדרכם להר המוריה? במפה משנת 1880 מתוארות שתי דרכים שמחברות את חברון לירושלים: דרך גב ההר, ודרך הנחל. מפה זאת משקפת מציאות של שתי הדרכים עתיקות שחיברו בין ירושלים לחברון.

דרך גב ההר (המכונה בפי כל 'דרך האבות') עוברת סמוך לבסיס חטמ"ר עציון (המנזר הרוסי), ממשיכה דרך היישוב אלון שבות (ועוברת 20 מטר מתחת למרפסת של הבית שלי), משם נמשכת לכיוון היישוב אלעזר ולשכונת נתיב האבות (ת"ו), ומשם לנווה דניאל.

Document-page-001
באדום – דרך הנחל; בכחול – דרך ההר

דרך הנחל לעומת זאת, עוברת דרך צומת הגוש, ממשיכה על כביש 60 עד צומת אפרת דרום, משם ממשיכה לכיוון הביאר, ועוברת בוואדי של הביאר שמתחת לעיר אפרת עד שהיא מגיעה לגבעת הדגן.

מהיכן הלכו אברהם ויצחק? דרך המועצה המקומית אפרת או דרך המועצה האזורית גוש עציון. צר לי אבל לפי דברינו כנראה שהצדק עם שכנינו ממזרח. עקדת יצחק, לפי המקובל בידינו הייתה בראש השנה. בראש השנה דרך הנחל עדיין פתוחה ולכן למרבה הצער סביר להניח שהדרך לעקידת יצחק עברה דרך נחל הביאר העובר בתחום העיר אפרת. אם לא נניח שבשל סיבה חיצונית (חשש משודדים וכדו') בחרו אבותינו את הדרך הארוכה יותר ונטולת המעיינות, נצטרך להודות שהחברים מהיישוב אפרת ניצחו…