בפסח 1942 בעיירה קטנה בפולין, התחבאו שמונה עשרה אנשים דחוסים בחדרון חפור מתחת לארון בגדים, דלתות הארון סגורות מבפנים, ופתאום נשמעות דפיקות בדלת ורעש של מגפיים גרמניות מתקרבות לארון.
ילד בן שמונה ששמו חיים דרוקמן שמע את הדפיקות, שמע את הדלתות נפתחות ולפתע שמע את סבתו משתעלת.
הרב דרוקמן זצ"ל סיפר על הרגעים שנדמו כנצח.
המחבוא מתחת לארון
הכל התחיל כמה שבועות קודם לכן, השמועות על האקציות הגרמניות הלכו והתגברו, והמשפחה הבינה שצריך תוכנית. הם עברו לביתו של דוד מצד האמא, שגר מחוץ לרובע היהודי, מתחת לאותו בית חפרו בחשאי חדרון שלם. הכניסה אליו הייתה דרך תחתית הארון, מי שפותח את הארון מבחוץ לא רואה כלום.
לקראת פסח, כשהשמועות על האקציה הגרמנית הקרובה נעשו מוחשיות יותר, עברה המשפחה לשם.
ילד בן שמונה, הוריו, סבתו, דודו ודודתו, ועוד כמה נפשות כולם ממתינים בצפיפות, בשקט, בחושך.
"היינו חמישה עשר, עשרים איש" מספר הרב דרוקמן "בתוך חדר לא גדול מצופה בטיט".
לפתע הגיעו הגרמנים
"שמענו דפיקות חזקות" הוא מספר "רעש של קתות של רובים שדפקו בכל רחבי הבית. ואז שמעתי שדלתות הארון נפתחו" הרגע שכולם חששו ממנו הגיע. ובדיוק אז, בשתיקה הכבדה שמילאה את החדרון, השתעלה הסבתא
בבאותו רגע קפוא, עלה בדעת המשפחה להוציא את הסבתא מהחדרון — כדי שלא תסכן בשיעוליה את כל הנסתרים עמה.
אחרי כמה שניות שנמשכו כנצח, עזבו הגרמנים את החדר. ככל הנראה לא שמעו — או ששמעו ולא הבינו.
הרב דרוקמן סיפר את הדברים בפירוט ובאיטיות, עוצר מדי פעם כדי להיזכר, ולעיתים מודה בפשטות: "לא זוכר". אך את סצנת הארון הוא זכר היטב. "אי אפשר לא לזכור", אמר.
מתוך עדותו של הרב דרוקמן זצ"ל, שנת 2017
תגובות