בית משפט השלום בתל אביב-יפו דחה אמש (שני) את תביעת לשון הרע שהגיש העיתונאי ד"ר רונן ברגמן נגד הפובליציסט ד"ר גדי טאוב, תוך קביעה נחרצת כי הפרסומים מושא התביעה אינם עולים כדי לשון הרע.
כעת, גדי טאוב מגיב לכך: "חייב לומר, האובססיביות הזאת היא כבר ברמת המוזר. מה לעזאזל עובר על הבנאדם? הוא שיתף את אותו פוסט, שוב ושוב ושוב, בצורת שיתוף של הפוסטים של כל צייצן ששיתף את הפוסט שלי על המשפט.
אבל אם כבר התכנסנו כאן, זו גם הזדמנות לראות את שיטת הוויכוח שלו, שמבוססת על טשטוש, עומס, הטעיה והתשה. כי הטיעון עצמו הוא על גבול המצחיק. ברגמן טוען, בעצם, שהוצאתי דברים מהקשרם, ובכוונה לא הראיתי לכם מה שיש בפס"ד לפני הסיכום (אם אתם רוצים, יש לי את כל 18 העמודים בשבילכם).
הטיעון הזה אמור לגרום לקורא לפקפק ב... מה בדיוק? בעובדה שהשופט גלגל את ברגמן מכל המדרגות? הרי זה נשאר הסיכום, ולא חשוב איזה תעלול, החלפת נושא או מניפולציה עושה ברגמן בשאר הטקסט. אז השופט לא קיבל את כל הטענות שלי? וואו. באמת חבל".
"האגו של ברגמן כל כך נפוח"
עוד הוסיף טאוב: "אבל אם ברגמן רוצה הקשר, אז בבקשה. אתן לכם את ההקשר: ההקשר הוא שכבוד השופט ליאור גלברד אפילו לא קידם את המשפט לשלב ההוכחות. עד כדי מגוחכת היתה בעיניו ככל הנראה תביעת ההשתקה המגוחכת של ברגמן, שהוא כתב פסק דין אחרי ישיבה אחת של קדם משפט. זה דבר חריג.
את מחשבותיו פרס השופט על פני 18 עמודים מנומקים, לפני שבעט את ברגמן מכל המדרגות. אינני יודע איזה עוד מחשבות היו לו. אבל אומר לכם אילו מחשבות היו לי, שאינן אלה דעתי הפרטית. האגו של ברגמן הוא כל כך נפוח, שהוא לא יודע להבדיל בין מה שלא נעים לו, לבין החוק.
והוא בעצם רוצה שיהיה אסור להעליב אותו. מה שיש מאחורי זה הוא לדעתי מאד תינוקי, וזה היה מצחיק, לולא ברגמן היה מצליח להלך אימים על רבים עם הביריונות שלו, שהיא חלק מתופעה רחבה יותר, של עשירים ופריווילגים שמשתמשים בכספם ובנגישות מערכת המשפט כדי להשתיק ביקורת.
לא בבית ספרי. שכח מזה. ואחלה - בו ניפגש בערעור. גם לי יש עניין לברר כמה דברים על עבודתך העיתונאית, שהיא בעיני שערוריה מתמשכת".
פסק הדין לטובת טאוב
נזכיר כי בפסק הדין, קבע השופט ליאור גלברד כי אין צורך בניהול הליך ראייתי מלא, שכן מעיון אובייקטיבי בפרסומים עולה כי טאוב לא ייחס לברגמן ידיעה מוקדמת על "מבצע הביפרים" או כוונה להכשילו, אלא הפנה את ביקורתו כלפי הממסד הביטחוני.
השופט גלברד הבהיר כי פרשנותו של ברגמן, לפיה טאוב האשים אותו בבגידה או בחבלה במאמץ המלחמתי, היא פרשנות מאולצת שאינה תואמת את האופן שבו הקורא הסביר מבין את הטקסט. בפסק הדין צוין כי טאוב ייחס את הכוונה לסכל את המבצע למדליפים מתוך המטכ"ל ולא לעיתונאי המפרסם.
השופט הדגיש כי המאמר המקורי של ברגמן כלל לא הזכיר את מבצע הביפרים, וכי טאוב ציין זאת במפורש בפרסומיו, מה שמחזק את המסקנה כי לא הוטחה בברגמן האשמה קונקרטית בחשיפת מבצע סודי.
תגובות