שיני זהב וכותנת פסים: השירים הפחות מפורסמים ביום השואה

בכל שנה, ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, נדמה שקולו של דן פגיס מהדהד מכל פינה דרך שש שורותיו האלמותיות על חוה והבל בקרון החתום. 

אך באותם ספרים ממש, במרחק דפים ספורים, שוכנים שירים אחרים – חריפים יותר, מטלטלים ואולי אף מדויקים יותר – שנותרו בצל.

התיקון שאינו אפשרי: האירוניה של פגיס

טוֹב טוֹב, אֲדוֹנִים הַזּוֹעֲקִים חָמַס כְּתָמִיד,
בַּעֲלֵי־נֵס טוֹרְדָנִים,
שֶׁקֶט!
הַכֹּל יֻחְזַר לִמְקוֹמוֹ,
סְעִיף אַחַר סְעִיף.
הַצְּעָקָה אֶל תּוֹךְ הַגָּרוֹן.
שִׁנֵּי הַזָּהָב אֶל הַלֶּסֶת.
הַפַּחַד.
הֶעָשָׁן אֶל אֲרֻבּוֹת הַפַּח וָהָלְאָה וּפְנִימָה
אֶל חֲלַל עֲצָמוֹת,
וּכְבָר תִּקְרְמוּ עוֹר וְגִידִים וְתִחְיוּ,
הִנֵּה עֲדַיִן תִּחְיוּ לָכֶם,
יוֹשְׁבִים בַּסָּלוֹן, קוֹרְאִים עִתּוֹן עֶרֶב.
הִנֵּה הִנְּכֶם! הַכֹּל בְּעוֹד מוֹעֵד.
וַאֲשֶׁר לַכּוֹכָב הַצָּהֹב: מִיָּד יִתָּלֵשׁ
מֵעַל הֶחָזֶה
וִיהַגֵּר
לַשָּׁמַיִם.

בשיר "טיוטת הסכם לשילומים", פגיס לא מבקש מאיתנו לבכות. להיפך, הוא משתמש בשפה של פקידים, של חוזים ושל סעיפים. הוא מציע "עסקה" דמיונית: הכל יחזור למקומו. אך התיאור של חזרת המתים לחיים – שיני הזהב שננעצות בחזרה בלסתות והעשן שנשאב מהשמיים פנימה אל תוך העצמות – אינו תיאור של גאולה, אלא תיאור סוריאליסטי ומבעית.

הציבור הישראלי, שחיפש בשירה דרך לקדש את הקורבנות, התקשה לעכל שירה שמציגה את הניצולים כ"בעלי נס טורדנים" ואת הזיכרון כסעיף בחוזה. פגיס חושף את הבושה שבניסיון "לשלם" על הזוועה, והאמת הזו כואבת מדי עבור טקסים ממלכתיים.

מדרש הדם: כשיוסף לא עולה מהבור

וְלֹא קִנְאוּ בּוֹ הָאַחִים

עַל כְּתֹנֶת הַפַּסִּים,

שֶׁבָּהּ הִלְבִּישׁוּ גַּם אוֹתָם

כְּשֶׁהוּרְדוּ מִן הַפַּסִּים.

וְלֹא חָלַם וְלֹא פָּתַר

וּמִן הָאֲלֻמָּה לֹא קָם,

וְלֹא נִגְרַע שְׂעִיר־עִזִּים

בְּהִטָּבְלָהּ בְּדָם.

וַאֲבִיהֶם לֹא הִכִּירָהּ,

כִּי רַבּוּ בְּנֵי־זְקוּנָיו,

וְרַק מִלְמֵל חַיָּה רָעָה

וְלִרְאוֹתָם לֹא שָׁב.

בשירו "כתונת איש המחנות", של אבנר טריינין הוא מבצע מהלך נועז של פירוק המיתוס. הוא לוקח את סיפורו של יוסף המקראי – סיפור על הצלה ועלייה לגדולה – והופך אותו לטרגדיה קולקטיבית שבה אין סוף טוב. כשהוא כותב על האחים ש"הורדו מן הפסים", הוא משלב בציניות מחרידה בין פסי הרכבת של המוות לבין כתונת הפסים של המקרא.

כאן, האב לא מזהה את הילד כי "רבו בני זקוניו". זהו תיאור של השמדה תעשייתית, אנונימית, שבה אפילו האבל האישי אובד בתוך המסה. האם אנחנו מסוגלים לקרוא בטקס שיר שבו יעקב אבינו – המסמל את עם ישראל – אינו מזהה את בניו?

הבית שהפך לרוח: הזרות של טוביה ריבנר

יָצָאתִי מִבֵּיתִי הָאֲרָעִי לְהַרְאוֹת לְבָנָי אֶת מְקוֹם מוֹצָאִי,
שָׂם, אָמַרְתִּי, שָׁכַבְתִּי עַל הָאָרֶץ
אֶבֶן לִמְרַאֲשׁוֹתַי נָמוּךְ מִן הָעֵשֶׂב
כַּעֲפַר הָאָרֶץ
הַכֹּל שָׂם נִשְׁמָר.

עָבַרְנוּ בֶּהָרִים וּבִיעָרוֹת וּבְעָרִים שֶׁהָיוּ,
מְעָרוֹת וְהַמַּיִם נִקְווּ בַּדֶּרֶךְ וְהַכְּבִישִׁים הָיוּ רָעִים.
הַמְּכוֹנִית דִּלְּגָה עַל הַבּוֹרוֹת.

בְּאוֹר הַנּוֹטֶה הִגַּעְנוּ לְעִיר מוֹצָאִי.
מָה הָאֲוִיר הַמָּתוֹק הַזֶּה? שׁוֹאֲלִים בָּנַי.
מָה הַטִּיחַ הַנּוֹפֵל מֵהַקִּירוֹת.

אֵין דָּבָר, הִגִּידָה הַיְשִׁישָׁה בַּחַלּוֹן.
כָּאן גַּם הֶעָתִיד עָבָר. וְסָגְרָה אֶת עֵינֶיהָ הַיְבֵשׁוֹת
כְּעוֹף הָעוֹלֶה וְקוֹפֵל אֶת כְּנָפָיו וְצוֹלֵל.

כָּאן נוֹלַדְתִּי, אָמַרְתִּי לְבָנָי.
הוֹרַי וּזְקֵנַי נוֹלְדוּ כָּאן קָרוֹב.
נוֹלָדִים. כָּאן הָיָה בָּיִת
אָמַרְתִּי לְבָנָי וְהָרוּחַ עָבְרָה
בֵּינִי לְבֵין הַמִּלִּים.

יָצָאתִי לְהַרְאוֹת לְבָנַי אֶת מְקוֹם מוֹצָאִי, וּמָתַי
נֹאכַל; שׁוֹאֲלִים בָּנָי, וְאֵיפֹה
נָלוּן?

טוביה ריבנר, בשירו "כאן נולדתי", מציג את הפן האחר של השכחה: הפער הבין-דורי. המסע לשורשים, שנתפס בתרבות הישראלית כרגע מכונן ומרגש, הופך אצל ריבנר למפגש קר עם מציאות מתפוררת. הילדים לא מתרגשים מההיסטוריה; הם רעבים, הם מחפשים מקום ללון, והרוח עוברת בין המילים של האב לבין המציאות.

ריבנר מעז לכתוב על ה"לא-כלום" שנשאר. הוא מתאר עולם שבו "גם העתיד עבר". זוהי כתיבה נטולת פאתוס, שמסרבת להפוך את החורבן למיתוס גבורה.

למה הם נשארו בחוץ?

השירים הללו לא זכו לפרסום של "כתוב בעפרון" לא בגלל איכותם, אלא בגלל שהם מסרבים לתת נחמה. הם לא מאפשרים לקורא להרגיש "נעלה" או "מזוכך" לאחר הקריאה. הם מטיחים בנו את הפיזיות של המוות, את האבסורד של החיים שאחרי ואת חוסר היכולת של השפה לגשר על התהום.