בפסק הדין, קבע השופט ליאור גלברד כי אין צורך בניהול הליך ראייתי מלא, שכן מעיון אובייקטיבי בפרסומים עולה כי טאוב לא ייחס לברגמן ידיעה מוקדמת על "מבצע הביפרים" או כוונה להכשילו, אלא הפנה את ביקורתו כלפי הממסד הביטחוני.
השופט גלברד הבהיר כי פרשנותו של ברגמן, לפיה טאוב האשים אותו בבגידה או בחבלה במאמץ המלחמתי, היא פרשנות מאולצת שאינה תואמת את האופן שבו הקורא הסביר מבין את הטקסט. בפסק הדין צוין כי טאוב ייחס את הכוונה לסכל את המבצע למדליפים מתוך המטכ"ל ולא לעיתונאי המפרסם.
השופט הדגיש כי המאמר המקורי של ברגמן כלל לא הזכיר את מבצע הביפרים, וכי טאוב ציין זאת במפורש בפרסומיו, מה שמחזק את המסקנה כי לא הוטחה בברגמן האשמה קונקרטית בחשיפת מבצע סודי.
באשר לכינויים "כתב חצר" ו"דובר אישי" שהצמיד טאוב לברגמן, קבע בית המשפט כי מדובר בהבעת דעה לגיטימית ובביקורת מקצועית על אופן הסיקור העיתונאי. השופט ציין כי עיתונאי בכיר כרונן ברגמן הוא דמות ציבורית בעלת נגישות רבה לאמצעי התקשורת, ועל כן עליו להפגין רמת סבילות גבוהה יותר לביקורת, גם אם היא נוקבת. בסיום ההליך, הטיל השופט על ברגמן תשלום הוצאות משפט ושכר טירחת עורך דין בסך 15,000 ש"ח.
תגובות