"למה הקב"ה לא לקח אותי במקומו?": סיפורו של שורד השואה שאיבד נכד במלחמה

אברהם דניאלס כבר שרד פעם אחת את הבלתי אפשרי. כילד בן 10 באמסטרדם הוא הסתתר בזהות בדויה, נדד בין בתים זרים וניסה להישאר בחיים בעולם שקרס סביבו. עשרות שנים אחר כך, כשהוא כבר סב, המציאות שוב הכתה בו - הפעם דרך נכדו, סרן רואי מילר ז"ל, שנפל בקרב בעזה.

זה כבר לא רק הזיכרון הרחוק מהשואה - אלא גם כאב קרוב, טרי. שני דורות, שתי מלחמות, ואותו שבר שלא נסגר.

הילד שנעלם והפך לאחר

דניאלס נולד לבית יהודי שלא באמת חי יהדות. לא שמרו מצוות, לא הכירו חגים. "לא ידענו מה זה יום כיפור", הוא נזכר. אבל כשהנאצים נכנסו להולנד - הזהות הזו, גם אם הייתה רחוקה, הפכה לסכנה.

אביו הבין שאין זמן להסס. כדי להציל את הילדים, צריך להעלים אותם. רגע לפני ששלח אותו להסתתר, הוא נתן לו זהות חדשה: "אתה לא אברהם. אתה פרדי הנדריקס".

כך, כמעט בן רגע, הילד הזה נעלם. במקומו הופיע ילד אחר, עם סיפור חיים מומצא, הורים שלא קיימים, וחובה אחת ברורה - לא לטעות. הוא נדד בין בתים, בין אנשים זרים, למד להתנהג כמו גוי - וחי בפחד מתמיד שיגלו מי הוא באמת.

יד ושםצילום: (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

האזעקה ביער: רגע של תפילה

יום אחד, באחד הבתים שבהם הסתתר, נשלח ליער להביא עצים. זה היה עוד יום של הישרדות - עד שהשמיים נפתחו ברעש. אזעקה, מטוסים, יריות. הוא לא הספיק לחשוב. הגוף פשוט נשבר. "נפלתי על הברכיים", הוא משחזר. "והתחלתי לבכות".

שם, לבד בתוך היער, בלי אף אחד - הוא מצא את עצמו עושה משהו שלא הכיר קודם. "ביקשתי מהקדוש ברוך הוא שיציל אותי. בכיתי חצי שעה". זו לא הייתה אמונה שלמה, אלא זעקה. אבל היא נשארה איתו.

הרכבת והנס שנשאר מאחור

לא כל הסיפורים הסתיימו כך. בתחילת הדרך, דניאלס עוד היה יחד עם קרוב משפחתו, דוד לוי. הם נעו ממקום למקום, מנסים לשרוד יחד - עד שבשלב מסוים נאלצו להיפרד. בדיעבד, הפרידה הזו הצילה את חייו.

דוד לוי נתפס על ידי הנאצים מתוך רכבת חשמלית, הוכה באכזריות לעיני כולם - ונשלח למחנה סוביבור, שם נרצח.

דניאלס נשאר עם ההבנה עד כמה הכול היה תלוי ברגע אחד. "זה נס שלא הייתי איתו", הוא אומר. "אם הייתי שם - גם אני לא הייתי פה היום".

מהשואה לכנסייה

אחרי המלחמה, כשהיה נדמה שהכול מאחוריו - הוא התרחק עוד יותר מעצמו. הוא הגיע לכנסייה, עבר טבילה, קיבל זהות חדשה פעם נוספת - והפעם כנוצרי. השנים עברו, והוא אף למד בבית ספר לכמרים. 

"לא ידעתי מה זה להיות יהודי", הוא אומר. "עשיתי מה שאמרו לי". זו לא הייתה בחירה של אמונה - אלא המשך ישיר של חיים שנבנו מתוך הישרדות.

כנסיהצילום: עוד פגיעה בדתיים. (פלאש90)

הפעם הראשונה בבית כנסת

רק בגיל 27, כמעט במקרה, התחיל התהליך ההפוך. מפגש עם יהודים עורר בו סקרנות, שהפכה בהדרגה לחיפוש. ואז הגיע רגע קטן - אבל כזה שסימן הכול.

הפעם הראשונה בבית כנסת. "לא ידעתי כלום", הוא מספר. "שאלתי מתי יש תפילה". כדי להיכנס, הוא חתך חתיכה מהכובע שלו והניח על הראש. כיפה מאולתרת, התחלה לא מושלמת - אבל התחלה.

גם את השבת לא הבין. "הייתי מדליק סיגריה מול כולם", הוא אומר. אבל מתוך המקום הזה - הוא התחיל לבנות את עצמו מחדש.

עם השנים, האמונה התחזקה, החיים קיבלו יציבות - והוא גם הקים את מה שנלקח ממנו בילדות: בית. דניאלס התחתן, עלה לישראל והקים משפחה עם שלושה ילדים. מתוך החיים שבנה מחדש, מתוך מה שניצל - נולד גם הדור הבא.

הנכד שהפך למנהיג

שנים אחר כך, הסיפור המשפחתי קיבל המשך - דרך נכדו, רואי. סרן רואי מילר ז"ל היה דמות יוצאת דופן: אלוף ישראל בג'ודו, תלמיד מצטיין, ובעיקר אדם עם לב גדול. הוא לא הסתפק בלהצליח - הוא רצה להשפיע.

למרות שלא היה לו פרופיל קרבי, הוא התעקש להתגייס ללחימה. בהמשך הפך לקצין בגבעתי, וקיבל מחלקה של חיילים עם רקע מורכב - כאלה שלא תמיד האמינו בעצמם. רואי האמין בהם.

"אני מאוד אהבתי אותו", מספר דניאלס. "הוא היה אבא של החיילים שלו". הוא ביקר אותם בבית, בדק מה חסר להם, דחף אותם קדימה. עבורו, זו הייתה שליחות.

רואי מילר.צילום: המשפחה.

הרגע שבו הכול נעצר

ב-7 באוקטובר הוקפץ עם חייליו לכפר עזה, שם השתתף בחילוץ אזרחים. משם המשיך ללחימה ממושכת בעזה - וסירב לעזוב את חייליו גם כשהתבקש. ב-3 ביולי 2024, בשג'אעייה, זיהה מחבלים שחדרו למגנן.

הוא לא חיכה. לא התלבט. הוא רץ ראשון. הפעולה שלו הצילה עשרות חיילים - אבל הוא עצמו נפל. שלושה ימים לפני סוף הסבב. שבוע לפני יום הולדתו ה-22.

"למה לא לקחת אותי?"

מאז, השאלה הזו לא עוזבת.

"אני בכיתי בלוויה שלו", אומר אברהם. "אמרתי - למה הקדוש ברוך הוא לא לקח אותי במקומו?" והוא לא מנסה לרכך: "יש לי טענות לקדוש ברוך הוא. הוא הציל אותי בשואה… אבל למה לקחת את הנכד שלי?"

משפחת מילר עם סבא אברהם.צילום: המשפחה.

בין אמונה לשבר

אברהם דניאלס כבר שרד פעם אחת את הבלתי אפשרי. הוא בנה לעצמו חיים מחדש, הקים משפחה - והמשיך קדימה.

אבל האובדן של רואי תפס אותו במקום אחר. "אני חי מיום זיכרון ליום זיכרון", הוא אומר.