האם בעידן "דניאל עמרם" יש מקום לצווי איסור פרסום?

אמש הסתובב פוסט בפייסבוק עם נוסח מיוחד שבו מספרים מפרסמיו כמה חברים משותפים יש להם עם האנס (לכאורה) של שי-לי עטרי ונעמה שחר.

 לקח לי רגע לפתור את חידת "האחוזון העליון" (האקרוסטיכון יצר שם), אבל בסוף, כמו כולם, הבנתי והלכתי לבדוק. 40 חברים משותפים. בתוך הפוסטים הישנים שלו, אנשים כבר החלו להגיב לו "אה, זה אתה", או אימוג'ים של חלחלה ובחילה. מאוחר יותר הוא סגר את החשבון שלו.

מערכת המשפט לא מותאמת לעידן של היום

אנחנו לא האנשים התמימים של שנות ה-80 וה-90, או אפילו של תחילת המילניום הנוכחי. יש לנו את כל הפלטפורמות והשיטות לעקוף צווי איסור פרסום כי, בפועל, מערכת המשפט צריכה להיות קשובה לצרכי הציבור ולא הפרט. יש שני קווים מנחים בעולם המשפט: "זכות הציבור לדעת" ו"חוסר עניין לציבור". לומדים את זה במבואות – וגם בעולם התקשורת.

עכשיו, אני האחרונה שתרצה לרקוד על הדם של מי שנמצא רק בגדר "חשוד". כל עוד לא הוגש נגדו כתב אישום, אין ספק שהדבר בעייתי מאוד. 

ועם זאת, מערכת המשפט לא מותאמת לעידן של היום, פועלת בעצלתיים ולא מצליחה להגיע לכדי החלטות – בעיקר בתיקי אונס ופגיעות מיניות, שם המהירות של הגשת כתבי אישום חייבת להיות מהירה כדי שהראיות יהיו יותר ויותר קבילות. למרוח סיפורים כאלה על פני שנה שלמה, אם לא יותר, זה עוול גדול גם לחשודים וגם לנפגעים.

דניאל עמרם לא כפוף לאיסורי הפרסום

לפני מספר שנים נכנס לחיינו בחור צעיר בשם דניאל עמרם. לא עיתונאי, אפילו לא קרוב לזה, ויותר מכך- לא כפוף לחוקי מדינת ישראל בכל הנוגע לאכיפת חוקי האתיקה והצנזורה העיתונאיים.

עמרם פרץ גבול מסוכן שבו חיטוט קצר בחיפוש בערוץ הטלגרם שלו חושף שמות, מקרים, אירועים ומידע שהתקשורת יכולה רק להתקנא. פלא שגם ערוצי הטלוויזיה, שכן כפופים לחוקים הללו, עושים הכל כדי לפרוץ ב"ראשוניות" או ב"בלעדיות" לפעמים תוך שבירת אמברגו לפרסום (מועד שנקבע מראש לפרסום הידיעה) או כללי הצנזורה.

אין לי ספק שלאור הפוסט המחאתי שרץ אמש, גם מערכת המשפט תבין שאין ברירה אלא לאשר את שמו של החשוד באונס. האם זה תקין? לא יודעת, האם זה יכול לייצר "קייס" ולמשוך מתלוננות נוספות? גם לא יודעת. אני כן יודעת שהרשת הפכה להיות חכמה מכל מערכות אכיפת החוק.

מערכת שפועלת לאט מייצרת ואקום

ראינו את זה במקרה של מייה שם, במקרה של המאמן מיבנה, במקרה של אייל גולן והקוסמטיקאית ועוד מקרים של חשיפות כאלה ואחרות (שלאו דווקא קשורות בפגיעות מיניות) שתוך ימים, אם לא שעות, הכל נפרץ ונחשף והוציא אנשים מהקונכייה.

האם אני מסכימה לזה כאדם, שבכל רגע נתון יכול ליפול לתוך ספין כזה או אחר, ללא בדיקת עובדות? לא! האם אני מסכימה, כאזרחית, שחוקי הצנזורה הצבאית או חוקי האתיקה העיתונאית ישתנו כי הרשת פרוצה? גם לא! אבל אם אתה לא יכול לנצח אותם - הצטרף אליהם.

דבר ראשון, כאמור, לפעול מהר יותר. מערכת שפועלת לאט מייצרת ואקום, והוואקום הזה מתמלא מיד בשמועות, חצאי אמיתות והדלפות. תיקים לא אמורים להתנהל על פני שנים. בעיקר אם יש צו איסור פרסום

 עליכם לעשות הכל כדי לבדוק את כל מה שצריך כדי להסיר אותו במיידי. במקרה של שי-לי עטרי עברו שבועות ארוכים מאז נשלח החשוד לבדיקה פסיכיאטרית. זה הוביל למחאה הרשתית שצפה בסוף השבוע האחרון.

בנוסף, תשלוט בנרטיב. אם דוברות הנהלת בתי המשפט תוציא את הסיפור ראשונה, גם אם תשמיט ממנו פרטים חשובים, הם עדיין שולטים בדרכי ההפצה שלו. תגובות מהירות, הודעות לעיתונות, פנייה אישית לעיתונאים עם הסיפור המלא ("אוף רקורד", כלומר- לא מתועד ולא לפרסום) – תביא להרגעה של השטח, וחוסר עניין לנבור ולחטט מתוך הבנה ברורה שהמידע עלול להזיק להליך המשפטי התקין.

זה לא הולך להיות יותר פשוט, ואני מבינה שבמערכת המשפט יושבים אנשים וותיקים, אולד פאשין ואולד סקול, מהדור הישן שמכיר ועושה דברים אחרת, אבל הגיע הזמן לשנות גם את זה. אנחנו כבר עשור אל תוך העידן שבו "הבושה עוברת צד", אולי הגיע הזמן שגם אתם תעברו צד?

==

מורן שמואלוף היא יועצת תקשורת ויו"ר פורום מקדמות שוויון מגדרי.