לחיות או להתקיים: "יעקובי ולידנטל" עולה לבמה בעיבוד נועז וחדשני

יש משהו נועז ומרגש בהחלטה להעלות מחדש את "יעקובי ולידנטל" של חנוך לוין בתיאטרון החאן. המחזה, שהוצג לראשונה ב-1972, נחשב לאחת מהקלאסיקות הגדולות של התיאטרון הישראלי, ומנסה לפצח שאלה פשוטה ונוקבת בו זמנית: איך נעשים מאושרים? בהפקה החדשה בבימויו של מעין אבן, המחזה מקבל חיים חדשים ומרעננים, תוך כדי שמירה על עוצמתו המקורית.

משולש של בדידות

העלילה, כידוע, עוסקת בשני חברים ותיקים – איתמר יעקובי ודוד לידנטל – ששקעו במשך שנים בחיי נוחות קטנים: דג מלוח, תה דלוח ומשחקי לוח. כשיעקובי מחליט "לחיות" ופורץ החוצה, הוא נתקל ברות שחש, פסנתרנית עם חיים קטנים וחלומות גדולים, ונוצר משולש טראגי-קומי שחנוך לוין עצמו הגדיר: "שני גברים חמוצים ואשה חמוצה המחמיצים את החיים".

הפקה נאמנה ומרעננת לחנוך לוין

הבמאי מעין אבן מצליח להעניק להפקה נשימה משלה. הוא נועז מספיק כדי להיכנס לנעליים הגדולות של לוין, שביים את המחזה המקורי, ויוצר שפה בימתית עצמאית ומרעננת. אחת ההצלחות המרכזיות של העיבוד היא היכולת לתת "בוקס" לצופים – הם לא יכולים לברוח מהפער בין מי שהדמויות חושבות שהן לבין מי שהן באמת, מהצורך הנואש להיות נאהבים, מהתלות ומהצורך בקשר.

במה פסטורלית, נשמה גרוטסקית

התפאורה של נעם וייס פסטורלית ומינימליסטית, ובמרכזה – פסנתר שחור ענק שמתגלה כמוקד מטאפורי מבריק. הפסנתר נפתח ונסגר, ומתוכו יוצאים השחקנים ונכנסים, ממנו מופיעים האביזרים ובו הם נבלעים. התנועה בין לב נסגר ללב נפתח היא תמציתית – הפער הזה הוא בדיוק מה שיש. זה הפער בין מה שהייתי למה שרציתי להיות, בין איך שאני מציג את עצמי לבין מי שאני באמת, בין היחסים של התלות לבין הרצוי. הפסנתר הופך להיות לב פועם שנפתח ונסגר, שמוציא ובולע, שחושף ומסתיר. זוהי בחירה במתית גאונית שמדברת ישירות אל ליבת המחזה.

המוזיקה, בעיבודיה ובניהולה המוזיקלי של אנה בנימין (על בסיס לחנים מקוריים של אלכס כגן), נותנת למחזה קצב ודופק. עיצוב התנועה של מאיה ויטלין מוסיף שכבה נוספת של ביטוי פיזי לטקסט המילולי העשיר והבוטה של לוין.

התאורה של רותם אלרואי והתלבושות של מיכל גלזר משלימות את היקום הבימתי הזה – עולם שבו המינימליזם והגרוטסקה משלימים זה את זה, שבו הקומדיה והטרגדיה נמצאות במרחק של מילה אחת. התלבושות מדברות על הפער בין העבר לעתיד, בין הדמות למה שהיא רוצה להיות או להשיג – כל בגד הוא הבטחה שלא התגשמה, חלום שנשאר תלוי באוויר.

שלישייה מבריקה

השחקנים – גל זק, שחר נץ וניצן לברטובסקי – עושים עבודה יוצאת דופן. כל אחד מהם מביא לבמה נוכחות ייחודית וכריזמה אישית שמעשירה את הדמויות המורכבות של לוין.

גל זק מרשים במיוחד ביכולתו לנווט בין הקומדיה הפיזית לבין רגעי הפגיעות העמוקים. הוא מצליח להפוך דמות שיכולה הייתה להיות מגוחכת בלבד לדמות שמעוררת אמפתיה אמיתית. שחר נץ מביא עומק ונוכחות במתית מרשימה, והוא יודע בדיוק מתי להישאר במקום ולתת לשתיקה לדבר. ניצן לברטובסקי נותנת ביצוע עוצמתי שמאזן בין הפגיעות לבין החוזק, בין החלום לבין המציאות המרה. יש לה נוכחות מגנטית על הבמה.

השלישייה הזו מצליחה ליצור כימיה אמיתית ביניהם – ולא מדובר רק בכימיה רומנטית, אלא בכימיה של מאבק, של תחרות, של צורך. הם יודעים לנגן זה מול זה, להקשיב, להגיב. הטקסט של לוין, שמפשיט את דמויותיו ממחלצות הנימוס ומעניק קול לאיד שלהן, דורש שחקנים שלא יפחדו מעירום רגשי – והשלישייה הזו לא רק שעומדת במשימה, היא מעלה אותה רמה.

פסיכולוגיה חנוך לוינית

יש משהו מרתק בכך שמחזה משנות ה-70 המוקדמות מרגיש כל כך רלוונטי. השאלות שלוין מעלה – על בדידות, על הצורך באהבה, על הפער בין הדימוי העצמי למציאות, על המחיר של "לחיות" לעומת "להתקיים" – הן שאלות נצחיות. העיבוד החדש לא מנסה לעדכן את הטקסט או להתנצל על האפיון המגדרי שלו; הוא מבין שלוין לא חומל על אף אחד מן המינים ומציג את שניהם בעליבות מירבית – וזו בדיוק הנקודה.

המחזה של לוין הוא בעצם מחקר פסיכולוגי עמוק על הפחד – הפחד מבדידות, הפחד מדחייה, הפחד מחיים אמיתיים. שלוש הדמויות נמצאות בכלא שיצרו לעצמן: יעקובי ולידנטל כלואים בחברות שהפכה לתחליף לחיים, ורות כלואה בחלומות שלא מתגשמים. כשיעקובי מנסה לפרוץ החוצה, הוא מגלה שהחופש מפחיד לא פחות מהכלא. הצורך להיות נאהב מתנגש בחוסר היכולת להיות פגיע באמת, והרצון לעצמאות מתנגש בתלות הכמעט פתולוגית בעין החיצונית.

לוין חושף את המניפולציות הרגשיות הקטנות והגדולות שבהן משתמשים בני אדם כדי לשלוט זה בזה, את המשחקים הכוחניים שמסתתרים מאחורי הצהרות אהבה. הוא מראה איך כל דמות משתמשת באחרת כדי למלא חלל פנימי, איך האהבה הופכת לסחורה במשא ומתן על זהות ועל ערך עצמי. זו תצפית קשה ומדויקת על הפסיכולוגיה האנושית, שמזכירה לנו שלפעמים אנחנו הכי אכזריים כלפי מי שאנחנו הכי צריכים.

חנוך לוין במלוא הדרו

הבימוי של מעין אבן לא מפחד ומצליח להיות מרגש ומצמרר בו זמנית. הוא לא מפחד מהגרוטסקה של לוין, אבל גם לא מוותר על הרגעים של חסד ושל יופי. זו הפקה שמזכירה לנו למה חנוך לוין הוא אחד מגדולי המחזאים שלנו, ולמה "יעקובי ולידנטל" נשאר אחד היצירות המשמעותיות בתיאטרון הישראלי.

זו ההצגה של חנוך לוין במלוא הדרה – הומור אכזרי, פיוט עדין, חוכמת חיים מרה ומדויקת. אוהבי לוין יתענגו על ההפקה הזו שיודעת לכבד את השפה הייחודית שלו, את הקצב שלו, את האכזריות והרוך שלו בעת ובעונה אחת.

הערה לצופים

ראוי לציין שהשפה הישירה, הבוטה והבלתי מתפשרת של לוין, שמהווה חלק בלתי נפרד מכוחו האמנותי של המחזה, עשויה להיות מאתגרת לקהל מסורתי-דתי. לוין בחר במודע להפשיט את דמויותיו ממסכות החברתיות ולהעניק להן שפה גלויה וחשופה. זוהי בחירה אמנותית שמשרת את המסר, אך צופים המעדיפים ביטוי עדין יותר כדאי שיהיו מודעים לכך מראש. ההצגה מיועדת לגיל 15 ומעלה.

ישר כוח לכל הצוות על ההעזה להתמודד עם קלאסיקה כזו, ועל היכולת להעניק לה חיים חדשים מבלי לבגוד בה. זו הפקה שראויה לראות.

צפו בראיון עם השחקנים

"יעקובי ולידנטל" | מחזה עם פזמונים מאת חנוך לוין | בימוי: מעין אבן | שחקנים: גל זק, שחר נץ, ניצן לברטובסקי | תיאטרון החאן | מגיל 15 ומעלה