לדרכם של חכמים. השבוע (שישי, ט' בחשון) יחול יום השנה לפטירתו של הרב שמעון יהודה שקאפ זצ"ל, המכונה בעולם הישיבות 'רֶבּ שימֶן', שנפטר בשנת ת"ש, לפני 86 שנה.

הרב שקאפ למד בישיבת וולאז'ין אצל הרב חיים סולובייצ'יק מבריסק, וברבות הימים כיהן כראש ישיבת 'שער התורה' בעיר גרודנה. למרות לימודיו אצל הרב סולובייצ'יק, סלל לו הרב שקאפ דרך לימוד חדשה, עליה התבטא רבו: 'דרך הלימוד שלו אינה הדרך שלנו', שכן בעוד ששיטת לימודו של הרב סולובייצ'יק הייתה להתחקות אחרי שאלת ה'מה', להבחין בין דין אחד למשנהו אך לא בהכרח לספק הגדרות הגיוניות להבחנה, שיטת הרב שקאפ הייתה להתחקות אחרי שאלת ה'למה', לתת מענה הגיוני-משפטי להבחנות.

רצונו של הרב שקאפ היה לעלות לארץ ישראל, ואף עלתה הצעה שיכהן כראש ישיבת 'מרכז הרב', אך הדבר לא צלח מסיבות שונות, והוא נפטר בתחילת מלחמת העולם השנייה בעירו. הרב הותיר אחריו שיעורים על המסכתות שנלמדות בישיבות ואת ספרו 'שערי יושר' בו שיקע את שיטת לימודו.

לבאר כל דבר בצורה הגיונית ושכלית

כאמור, שיטת לימודו של הרב שקאפ מתאפיינת בביאור הדברים דרך לוגיקת מחשבה משפטית-הגיונית, השואפת לבאר כל דבר בצורה הגיונית ושכלית. נבקש לטעום מקצת משיטתו זו.

אחד הכללים המרכזיים בדיני ממונות הוא 'המוציא מחברו עליו הראיה'. כלומר, במקרה ואנו מסופקים של מי החפץ ואין בידינו להכריע את הספק, הדין הוא שהאדם שמחזיק בחפץ יזכה בו אף מספק, היינו שאין מוציאים ממנו את החפץ עד שתהייה ראיה ברורה כנגדו.

כלל זה מעלה תמיהה, הלא למדנו שיש להחמיר בספק איסור מהתורה, והלא לפנינו ספק של איסור גזל, שמא האדם מחזיק בחפץ שאינו שלו ועליו להוציא אותו מתחת ידו גם כשחברו לא הביא לכך ראיה ברורה?

על שאלה זו השיב שקאפ, ותשובתו חושפת בפנינו את עיקר שיטתו, הקרויה בשם 'תורת המשפטים'.

לדבריו, דיני ממונות שונים משאר דיני התורה. דיני התורה הם דינים שהתחדשו על-ידי התורה, ולפיכך צו התורה הוא המחייב אותנו לקיימם. לעומת זאת, בדיני ממונות קיים חיוב משפטי קודם לתורה, חיוב משפטי רציונאלי-אנושי, וחיוב זה הוא התשתית המשפטית עליה מצוה אותנו התורה: "כל דיני המשפטים של דיני ממונות בין איש לרעהו, אינם כדרך כל מצוות התורה.

דכל המצוות הוא מה שהזהירה לנו תורה בעשה ולא תעשה, חיוב קיומם עלינו הוא העיקר לקיים מצוות ה', ובדיני ממונות אינו כן, דקודם שחל עלינו מצוות ה' לשלם או להשיב, צריך שיוקדם עלינו חיוב משפטי. ועוד כלל עיקרי בזה, דהיכא שאנו דנים על איזה זכות וקניין של אדם באיזה חפץ או שעבוד ממון, אין אנו דנים כלל על עניין שמירת איזו מצווה, אלא עניין מציאות למי קנוי הדבר, ומי ומי ראוי על-פי תורת המשפטים להחזיק את החפץ".

ההיגיון המשפטי-חברתי מורה כך

היחס הממוני של האדם לחפץ נקבע עפ"י הכללים ההגיוניים-המשפטיים-החברתיים, כיצד תופסת הסביבה את היחס הקנייני בין האדם לחפץ, מכוח יחס זה נגזרים איסורי התורה. לפיכך, איסור גזל כפוף להיגיון המשפטי-השכלי, ואם נכריע מחמת ההיגיון המשפטי שהחפץ שייך לראובן ולא לשמעון, הכרעה זו היא שתיקבע את מציאות הדין ועתה יחול איסור גזל.

לאור זאת מיושבת הקושיה מדוע אומרים 'המוציא מחברו עליו הראיה' ואדם יכול להמשיך ולהחזיק בחפץ כל עוד חברו לא הביא ראיה, הרי יש כנגדו ספק איסור גזל ו'ספק דאורייתא לחומרא', שכן ההיגיון המשפטי-חברתי מורה שכל עוד החפץ נמצא בידו של האדם הרי הוא שלו ולא ניתן להוציאו ללא ראיה ברורה.

לפיכך, כל עוד לא הובאה ראיה נגדית, לא יהיה איסור גזל על החזקת החפץ, כיוון שאיסור גזל בא רק לאחר הכרעת ההיגיון המשפטי, ובמקרה הזה ההיגיון המשפטי אומר שעל החפץ להישאר בידי המחזיק כל עוד חברו לא הביא ראיה נגדית.

==

הרב נתנאל אוירבך הוא חוקר במכון התורה והארץ.