שלמה ספיבק, מחנך ומורה בתיכון "מסע" בירושלים, תלמידו של הרב פרומן ואחד מהאנשים הקרובים אליו בעשור האחרון לחייו. ספיבק היה נוכח פיזית ברוב שיעורי הזוהר שהרב העביר בביתו, לעיתים קרובות בשעות הלילה המאוחרות, וחי את השפה, את האקלים הרוחני ואת התהפוכות הרגשיות של השיעור.

שוחחנו עם ספיבק על עבודת העריכה, על האתגרים והיופי שבלימוד הזוהר כפי שלימדו הרב פרומן, ועל מה שגרם לו להאמין שהספר הזה צריך לצאת לאור דווקא עכשיו.

קרדיט: הוצאת קורן – מגיד

מה מייחד את הספר הזה לעומת ספרי זוהר אחרים?

"הספר לא מנסה לפרש את הזוהר במובן הקלאסי. הרב פרומן קורא את הזוהר כטקסט פתוח, פיוטי, מלא מסתורין, והוא בוחר להישאר עם הפלא, לא למהר לפרש או לתרגם הכול. לכן אנחנו משתדלים להביא את הלימוד כמו שהוא — לא 'לסגור' אותו בפרשנות, אלא לפתוח את הלב של הקורא אליו."

האם הייתה כאן כוונה לשמר לא רק את תוכן השיעור, אלא גם את האווירה, את הרגש שהוא עורר?

"בדיוק. לא מדובר כאן בפרשן שיושב ומסביר טקסט קבלי. מדובר במורה־משורר שמרגיש את הזוהר בגוף, ונותן לו לבעבע. הוא שואל שאלות גדולות, לפעמים קשות, גם על נושאים רגישים כמו רע, זוגיות, מיניות, סוד, נשיות. השיעורים לא היו סתם ניתוחים טכניים, אלא מפגש חי עם טקסט שמבעיר את המציאות."

איך מתרגמים את זה לספר? הרי השפה הדבורה שונה מאוד מהשפה הכתובה.

"זה באמת היה אתגר עצום. לקחנו שיעורים מוקלטים, רוויי אסוציאציות, קפיצות ושפה דיבורית מאוד, וניסינו לזקק מהם מבנה קריא, ברור, אבל מבלי לפגוע ברוח החופשית של הלימוד. לפעמים היינו צריכים לוותר על חלקים מסוימים שהיו תלויי הקשר או אווירה, ולפעמים שמרנו דווקא את המקומות הסתומים, שבהם 'הסוד נשאר סוד'."

מי לדעתך הקהל של הספר הזה? האם הוא מתאים רק ללומדי קבלה?

"ממש לא. אחד הדברים המיוחדים ברב פרומן היה הרצון לדבר עם כל אחד. הוא לא היה מרצה באקדמיה או מקובל מיסטי באיזה הר — הוא דיבר עם אמנים, עם אנשי שמאל וימין, עם דתיים וחילונים. הספר מתאים למי שמחפש עומק, שפה רוחנית שלא מפחדת מהמורכב, גם בלי רקע קבלי. יש כאן הרבה פתיחות, גם רגשית וגם אינטלקטואלית."

הספר נקרא "נוגע לא נוגע" — מה עומד מאחורי הבחירה בשם הזה?

"הזוהר נוגע — הוא מדבר על החיים עצמם, על האהבה, על הסבל, על הגוף, על הבריאה. אבל הוא גם לא נוגע — תמיד נשאר משהו חידתי, מרוחק, לא נמסר עד הסוף. הרב פרומן אהב את המתח הזה. הוא ראה בו מפתח רוחני: לא הכול צריך להיאמר, לא הכול צריך להבין, לפעמים דווקא הסוד, ההיעדר, הוא המקום שבו האדם פוגש את האלוקות."

הספר מציג שאלות נוקבות – הוא מערער או מעמיק את האמונה?

"גם וגם. הוא בונה אמונה מסוג אחר — לא אמונה שמבוססת על תשובות, אלא אמונה שמבוססת על שאלות אמיתיות. לפעמים דווקא דרך הספק מגיעה התפילה הכי כנה. הרב פרומן האמין שצריך להפסיק לפחד מהשאלות. גם אם הן נוגעות במקומות רגישים — כמו מיניות, קנאה, פחד, אלימות — שם נמצא הסוד. שם נמצא הזוהר."

העבודה על הספר השפיעה גם עליך אישית?

"מאוד. זה לא היה תהליך טכני אלא תהליך נפשי. לערוך את המילים של אדם שהיה לי כל כך קרוב, לפעמים לקרוא משפטים שהוא אמר לי בחדר חשוך באמצע הלילה – זו חוויה שמטלטלת אותך. אני חושב שהעבודה הזו חידדה לי מה המשמעות של להיות תלמיד – לא רק לקבל ידע, אלא לשאת משהו מהנשמה של המורה, ולהעביר אותו הלאה."

לסיום, מה היית רוצה שהקוראים יקחו איתם מהספר?

"שיפגשו את עצמם בטקסט. שהזוהר לא ייראה להם רחוק, אלא חי. שהשפה של הסוד תוכל להיכנס גם לחיים שלהם, לא רק כספר מדף, אלא כחלק מהשיחה הפנימית שהם מנהלים עם עצמם ועם אלוהים. כמו שהספר אומר — נוגע, לא נוגע — יש רגעים שבהם משהו נדלק, מתעורר, נוגע. ואני מקווה שזה מה שיקרה לקוראים."