הרב אילעאי עופרן מתייחס לסירובם של החרדים להתגייס לצבא, בעוד שרק השבוע אושרה הצעת חוק להבטחת משרות לחרדים בשירות הציבורי: "כשיש משרות וכסף, כל האידיאולוגיה נמסה כלא הייתה".

הפוסט המלא של הרב אילעאי עופרן

1. ועדת השרים לחקיקה אישרה השבוע הצעת חוק להבטחת משרות לחרדים ברשויות, בתאגידים, בחברות ציבוריות וברשויות מקומיות. אותם ח"כים שמסבירים לנו שנים שהחברה החרדית לא יכולה לשלוח אפילו קומץ חיילים לצבא, בגלל נאמנותם ומסירותם ללימוד תורה, דואגים שמדינת ישראל תעסיק ותממן אלפי משרות, עבור אותם אנשים שלא יכולים, פשוט לא יכולים, להתגייס כי הם לומדים.

רק להשלמת התמונה, באותו יום החליטה הממשלה להאריך את השירות הסדיר לשלוש שנים, לא כדי לפתור את בעיית כוח האדם בצבא אלא כדי שאפשר יהיה לשלם הרבה פחות לחיילים הלוחמים בעזה. הרי מאז תחילת המלחמה ממילא כל הלוחמים ממשיכים ישירות מסדיר למילואים, מה שעולה למדינה הרבה כסף בתגמולי מילואים, שכעת ניתן יהיה לחסוך.

2. אותה מערכת שמכריזה שלא ניתן לגייס חרדים בגלל דרישות ההפרדה, ה"צניעות", הכשרות והבדלנות הכללית, שולחת את בניה (ובנותיה) באלפים לעבוד בסביבה מעורבת, לא חרדית, בלי מדים וקוד לבוש, בלי נהלי "השילוב הראוי", בלי רבנים שהם חלק משדרת הפיקוד, ובלי מטבחים כשרים בפקודה. גם אם תהפכו את זה אלף פעם לא תצליחו למצוא פה איזושהי עקביות או הגיון. סתם אותה שקרנות חרדית שכבר מזמן התרגלנו אליה. כשיש משרות וכסף, כל האידיאולוגיה נמסה כלא הייתה. כשיש עול שירות וסכנת חיים – פתאום מגיחה לה "יראת השמים".

3. רבים מחבריי שיתפו בהתרגשות בשבוע האחרון סרטון ובו דבריו של אחד מגדולי וחשובי הפוסקים החרדים, על שאלות הלכתיות מטלטלות שנשאל מחייל שנפצע קשות במלחמה. הרב קורא לחיילים "צדיקים", קובע שהקב"ה אוהב (גם) אותם, ומבהיר לשומעי לקחו שעליהם להכיר תודה לחיילים המחרפים נפשם, אף שאין הם צריכים לשנות את דרכם. ההתלהבות מהדברים הללו לא מעידה על גדולתו של הרב אלא על כמה נמוכות הציפיות שלנו מהמנהיגות החרדית. מאות חיילים הרוגים, אלפי פצועים, משפחות חבולות של חיילים ומילואימניקים, ואנחנו מתמוגגים מתודה רפה בלא שום שינוי מעשי (ולא, "להתחזק בלימוד" לא נחשב). "תנמיך ציפיות לאפס ותפתיע בביצועים בינוניים״ הציע פעם חנוך דאום, והחברה החרדית אימצה בשתי ידיים.

4. בסופו של דבר, אחרי כל כיפופי הידיים, מי שאולי איכשהו יישלח לצבא יהיו אלו שלא לומדים. זאת אומרת החבר'ה החלשים ביותר, שנפלטו מהמסגרות וגם ככה עם רגל בחוץ. החברה החרדית, עם האליטיזם, המעמדות והגזענות שבה, תהיה מוכנה לזרוק אותם ראשונים. גיוס לצבא עשוי להאיץ את תהליך היציאה של חלקם מהחברה החרדית, מה שיהווה כמובן "הוכחה" לטענה החרדית השחוקה שגיוס לצבא מביא לחילון. אם מישהו בהנהגה החרדית היה חרד באמת לעולמם הרוחני והדתי של בניה, המסקנה המתבקשת הייתה לשלוח לצבא בראש ובראשונה את הבחורים החזקים דתית ורוחנית, זאת אומרת דווקא את אלו שלומדים.

5. הגאונות הגדולה מכולן, ההצלחה המסחררת של החברה החרדית, היא בכך שרבים מאד בחברה הישראלית, במיוחד בציבור החילוני והמסורתי, משוכנעים שהחרדיות הישראלית המודרנית משמרת איזו יהדות קדומה, מקורית ואותנטית, שכולנו צריכים לשמר כמו איזה דב קוטב בסכנת הכחדה. אבל לא צריך להיות היסטוריון גדול כדי לדעת כמה המחשבה הזו חסרת שחר. אף קבוצה או קהילה בתולדות העם היהודי לא חיה באופן הזה. אין למודל החרדי הישראלי – לא מקור ולא מסורת, לא שורשים ולא היסטוריה. יותר מדי אנשים בישראל משוכנעים שסבא של סבא של סבא שלהם, בפולניה או במרוקו, היה סוג של יהודי חרדי. ושכתוב ההיסטוריה הזה, שהוא ההצלחה הכי גדולה של החרדיות בישראל, הוא אחת הבעיות הכי גדולות של כולנו.

ועוד הערה – בכל פעם שאני כותב על הנושא הזה, אומרים לי שדברים שכאלו גורמים לסגירת דלתות בציבור החרדי. לכן אשוב ואסביר – הציבור החרדי שמסרב לשנות את דרכיו גם נוכח המציאות הנוכחית אינו בן שיח. חברה שמהות קיומה מיוסדת על עוולות מוסריות וצביעות לא תוכל להושיע את עצמה. השינוי יקרה רק כאשר הציבור הדתי, המסורתי והחילוני יפסיק לשתף עם זה פעולה. "אין מקומות כליאה לכל החרדים שיסרבו להתגייס" אומרים אצלנו, וזה כמובן נכון. אבל כמו שאמר לי איש חכם ומעורה מאד בנושא – "גם אין מקומות כליאה למחזור גיוס שלם שיסרב להתפנות מהבקו"ם כל עוד לא מגייסים חרדים".