בתוך הסערה הציבורית והפוליטית שמתחוללת סביב פטירתה של שושנה סטרוק ז"ל, בתה של השרה אורית סטרוק, נשמע קולו של האח הקטן, ידידיה. בטקסט חשוף ומלא בכאב, הוא נפרד מאחותו שהייתה עבורו "כמו אמא", מתאר את השנים הקשות של המאבק במחלת הנפש ובפוסט-טראומה, ולא מהסס לדבר גם על הכעס שנותר בלבו.
דבריו המלאים של ידידיה סטרוק
"שושי, אחותי האהובה. מאיפה להתחיל? מהכאב? מהאובדן? מהכעס? העלבון? אולי מהדאגה? אני בוחר, שושי, להתחיל מהגעגועים.
געגועים, אחותי. אלייך, שדאגת לנו כל כך. היית לי אחות גדולה הכי טובה שאפשר לדמיין, אחראית ומטפלת, כמו אמא בשבילי. להיות אח קטן של שושי זו מתנה. תדעי לך שושי, אני בטוח שזו הזווית הכי מדוייקת והכי אמיתית לראות ממנה את האישיות המדהימה שלך. כמה אהבה וחום הרעפת עלינו, אחייך הקטנים, ומנגד - כמה הסתכלת עלינו תמיד מגובה העיניים. באמת.
שושי היא אחות שלא מוותרת על משחק קלפים עם אחיה הקטן. כמו שהיא לא חושבת פעמיים לפני שהיא מחליטה ללמוד איתו למבחנים בפסיכולוגיה. ואני, התיימרתי להבין לא רק את החומר למבחן, אלא גם את הנפש העמוקה שלך. במבט לאחור, אני לא מצליח להאמין שפתחת את ליבך ומחשבותייך לפני ילד שקטן ממך בעשר שנים.
גדלתי והתבגרתי, הלכתי לישיבה תיכונית ולישיבת הסדר. אבל תמיד נשאר לי מקום מיוחד אצלך בלב. המקום של האח הקטן והאהוב שלך. אני כבר גדלתי ופיתחתי תפיסת עולם ודעה על כל דבר. ואת גם כן פרשת כנפיים ופיתחת לך אורח חיים משלך. אך הקשר שלנו הלך והתגבר, והתבגר. אני מודה לך, שושי, אחותי האהובה, על השיעור העמוק בסובלנות שהענקת לי באותן שנים.
לפני כעשר שנים התחלתי לצאת עם אחינעם. כשהחלטנו להתארס, את היית בטיול ארוך בחו"ל. רצית זמן ארוך בשביל מסע עם עצמך. סיפרתי לאחינעם המון עלייך וידעתי שהחיבור ביניכן יהיה מדהים. את כמובן דאגת לי, מה פתאום אחיך הקטן מתחתן בגיל כל כך צעיר. התלבטת אם לחזור לחתונה, או להמשיך בטיול. ואני לא לחצתי. תעשי מה שטוב לך, אמרתי.
לא ידעתי שמאותו טיול את תחזרי אדם אחר. הגוף שלי רועד כשאני נזכר איך חזרת, פגועה ומרוסקת. לא דומה בכלל לאחות שהכרתי. בקושי דומה לאדם. היתה תקופה שהתגוררת אצלנו. את החוויה הזו לא אשכח לעולם. פתאום כמו התהפכו היוצרות, ואני טיפלתי בך כאילו היית אחותי הקטנה. אני לא יודע איך אמורים להתמודד עם פוסט טראומה, שושי. זה לא היה בחומר. אבל מבטיח שניסיתי ככל יכולתי להמתיק במשהו את ייסורייך.
תשע וחצי שנים עברו עלייך, ועלינו, מאז. תשע וחצי שנים, שושי, שבהן כל יום בכלל לא מובן מאליו. היו עליות מעודדות, ממלאות בתקווה. היו תקופות של יציבות עם שמץ של נורמליות. והיו גם ירידות. והיו התרסקויות. ואנחנו, אחותי, המשפחה שלך, נזעקנו ונדרכנו לעזרתך בכל פעם. כמו גוף שנתקף בזריקת אדרנלין לאחר פציעה, מצאנו בעצמנו כוחות שאין בנו. נתנו יד, וכתף ואוזן קשבת. מתוך אחווה שהיא למעלה מכל בחירה. כך חיינו תשע וחצי שנים.
אומרים שמי שסובל מסכיזופרניה לא אחראי למעשיו. את בעצמך אמרת לי את זה. יש דברים בחיים שאין לנו שליטה עליהם. אבל את, אחות גדולה שלי, גדולה מהחיים. שנים ראיתי אותך מתמודדת בגבורה. בוחרת בשפיות. נלחמת בהזיות. בוחרת בחלומות. אני לא שופט אותך, שושי. אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו. לא מאחל לאף אדם להיות במקומך. המקום אליו הגעת שלא ברצונך ולא בטובתך.
ובכל זאת, שושי. יש בי כעס. יש בי כעס על הדרך בה בחרת, בתקופה האחרונה, להתמודד עם המחלה. יש בי כעס על שהפסקת לטפל בעצמך. יש בי כעס על שנכנעת לפחד והחלטת להימלט ולהעמיק את תחושת הרדיפה. יש בי כעס על שויתרת על השיקום שלך, ויתרת עלינו, ויתרת עליי, והנורא מכל - ויתרת עלייך.
אמרי מדוע העולם כה זר עדין / ואש ומים מביטים בו מכל צד? / אמרי מדוע בו מפרפרים חייך / כמו ציפור מבוהלה בתוך כף יד? / אמרי מדוע את מעוף ורעד רב / כמו ציפור בחדר בחפשה אשנב?
לא רציתי שכך ייגמר המסע שלך, שושי. כל הפחדים, הדאגות, התקוות - הכל נגמר עכשיו. אחות גדולה שלי, אני אוהב אותך. אהבה שאין כמוה, שמכסה על הכל. מתגעגע אלייך בלי סוף, דידוש, אחיך הקטן".
תגובות