קיבלתי עשרות פניות מרווקים ורווקות ששאלו מדוע הם מרגישים שמנסים לדחוף אותם בכוח ללכת לאימון או לטיפול ואולי פשוט צריך לתת להם את המקום המכיל והמקשיב והאמפתי ולעצור רגע את פסטיבל ההטפות שחוץ מאנטי ענק לא באמת מוביל לשום מקום של צמיחה אמיתית.
וואלה נכון. לגמרי.
כאילו אין ספק שאם נלך עם הכלל של 'אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים' אז אדם, כל אדם. וזה בכלל אבל בכלל לא קשור לעצם היותו רווק או רווקה כדאי לו להתייעץ או לשמוע מישהו מבחוץ. נראה לי כל כך אלמנטרי.
ובכל זאת לפעמים התחושה היא שמרוב שאנחנו בטוחים שצריך לגשת לרווקות כמו שניגשים ל'פרויקט מנהטן' וברור שיש כאן כלים אנליטיים שאמורים לסדר ולפתור את הבעיה, אנחנו שוכחים שהלו, יש כאן בעצם בני אדם, עם מחשבות ורצונות ותחושות וחלומות וחששות ופחדים ולפעמים, לפעמים צריך גם פשוט לסתום את הפה, לתת כתף או מילה טובה, להיות בשבילם ולא לעשות יותר מזה כלום.
הם כבר יבינו לבד שאתה איתם. ותודה שהתעניינת.
רציתי רק מישהו אחד שיכול להקשיב לי
למה אני כותב את זה? בעקבות כאמור עשרות פניות של רווקים ורווקות שכתבו לי כתגובה לטור האחרון שאמר שכדאי מאוד לרווקים ללכת לייעוץ ובגדול המסר שלהם היה:
'לא כל דבר קשור לייעוץ או לטיפול ואולי כדאי להוריד את האש והלהבות מעניין האימון והטיפול ולהגביר את ההכלה והאמפתיה. זה הרבה יותר יעזור לנו!'
אז וואלה. צודקים. לגמרי צודקים.
כי גם אני שאכלתי ונשמתי את הרווקות, יודע שכל כך הרבה פעמים הדבר האחרון שבא לי, זה לשמוע עוד ווירדוס אחד שמתחיל לחפור לי ולייעץ ולפעמים... לפעמים כל מה שרציתי היה לשבת עם חבר שלי או ידידה שלי, במרפסת בשתיים לפנות בוקר ולדעת שיש מישהו אחד, אלוהים, מישהו אחד שמקשיב או מקשיבה לי בכל העולם הזה.
נמאס לי להיות פרויקט שיקום
ואז קיבלתי את הפנייה של מירב שכתבה לי:
"תגיד אבינועם: מתי בפעם האחרונה ישבת בסעודת שבת בלי להרגיש כמו פרויקט שיקום שמישהו שכח לסיים?
זה מתחיל בדרך כלל בין המנה הראשונה לעיקרית:
דודה חנה מעבירה את הסלטים, ואז, במבט מלא חמלה שאומר "אני יודעת למה את עדיין לבד".
ואז היא זורקת: "מירב, אולי את פשוט נוקשה מדי? אולי תנסי לחייך יותר בכיכר העיר?".
ואת, שרק רצית לאכול את הדג בשקט, מרגישה איך פתאום כל השולחן הופך למושב של "מומחים מטעם עצמם" לענייני הנפש שלך.
בואו נעשה רגע סדר. רווקים ורווקות – ובטח כאלו שכבר עברו סיבוב או שניים בחיים – לא מחפשים שיתקנו אותם. הם לא מכשיר חשמלי מקולקל שצריך להחליף לו פיוז כדי שיתחיל לעבוד.
נכון, ללכת לאימון אישי זה מעולה. לשמוע איש מקצוע זה חשוב. ללמוד על דפוסי התנהגות ולעשות עבודה עצמית זה אפילו הכרחי – אבל יש הבדל תהומי בין עבודה שאתה בוחר לעשות עם איש מקצוע לבין "חפירה" בלתי פוסקת של כל מי שנקרה בדרכך.
אנחנו צריכים שיבינו אותנו
מה שאנחנו באמת צריכים זה לא עוד "אבחנה" בשקל. אנחנו צריכים שיבינו אותנו.
להבין אותנו זה לדעת שלצאת לדייט עשירי תוך חודש זה לא "בילוי", זו עבודת פרך רגשית.
להבין אותנו זה להפנים שכשמישהי אומרת "לא" אחרי שבועיים של התכתבות אינטנסיבית, זה לא "שטויות, יש עוד המון דגים בים", אלא זה חץ קטן שנתקע ישר בלב.
להבין אותנו זה לתת לנו את הספייס לא לדבר על זה. פשוט לא לדבר. לדבר על פוליטיקה, על כדורגל, על הטיול האחרון – על כל דבר שבו אנחנו "מירב האדם" ולא "מירב הרווקה/הגרושה/החד הורית/היחידנית".
העצות האלו, שנזרקות לחלל האוויר בלי שהתבקשו, הן כמו מלח על פצעים שעדיין מנסים להגליד. "את בטח לוחצת מדי", "את מחפשת אביר על סוס לבן". באמת? אתם חושבים שלא חשבנו על זה בעצמנו בלילה מול התקרה?
הרווקות היא לא חדר המתנה שבו צריך רק "לתקן את המזגן" כדי שהתור יתקדם.
היא תקופת חיים מורכבת, לפעמים כואבת, ולפעמים פשוט מעייפת. אנחנו לא צריכות שכל אחד יהיה הפסיכולוג שלנו. אנחנו צריכות חברים.
כאלו שיודעים להניח יד על הכתף ולהגיד: "וואלה, אני רואה כמה זה קשה, ואני פה איתך". בלי "אבל", בלי "אולי", ובלי "בוא אני אגיד לך מה הבעיה שלך".
תנו לנו את המרחב לנשום. תנו לנו להוביל את הקצב של הגילוי העצמי שלנו. תאמינו לנו, אנחנו עובדים בזה מספיק קשה. לפעמים, החיבוק הכי גדול שאתם יכולים לתת לנו הוא פשוט לשתוק, להעביר את החמין, ולתת לנו להרגיש שאנחנו ראויים ואהובים – בדיוק כמו שאנחנו עכשיו. בלי תיקונים ובלי שיפוצים.
ויודע מה אבינועם? דווקא עכשיו במלחמה. אני לא רוצה כלום. באמת. לא בא לי כלום.
רק לדעת שרואים אותי וחושבים עליי.
רק להרגיש כשיש אזעקה, אז אני לא אתקע לבד בממ"ד או במקלט עם עצמי, טובעת במחשבות מפחידות מבלי שמישהו יהיה שם בשבילי. יחבק. ינחם. ילחש לי מילה טובה ומעודדת על האוזן.
מקווה שכמו שפרסמת את הטור הקודם שלך, תהיה מספיק אמיץ בשביל לפרסם גם את זה
מירב".
אז הנה מירב, פרסמתי.
והאמת, שלמרות שכמו שכתבתי, אני חושב שכל אחד, כולל כל אחד, צריך ללכת לייעוץ, אני לגמרי מבין, מקבל ומעריך את מה שכתבת. אבל ממש.
== אבינועם הרש הוא מחנך ומעביר שיחות להורים ונוער.
הלוואי שתרגישי, שאת מרגישה, שיש בכל העולם הזה, היפה והמדהים ולפעמים גם הקר והמנוכר, מישהו, מישהי, שתהיה שם תמיד בשבילך.
גם כשאת עדיין מחפשת ונמצאת בדרך.
תגובות