בואו נדבר לרגע על תחושות הרווקים והרווקות בנוגע לאימון לטיפול ולייעוץ שהם עוברים
האמת שאת הטור הבא התלבטתי מיליון פעם אם לכתוב מכל הסיבות שבעולם: גם בגלל שיש לי ידידים וידידות שהם אנשים מקסימים, מטפלות, מטפלים, נשות אימון שעוסקות בייעוץ וקאוצ'ינג לרווקים ורווקות.
וגם בגלל שהדבר האחרון שאני רוצה זה שכל מאמנת או מאמן כזה, שהם באמת אנשים טובים ונהדרים ומדהימים, יחשבו שאני חלילה פונה או מדבר עליהם. ובכן, אני לא. לגמרי לא!
יש ברוך ה' כל כך הרבה אנשי טיפול, אמינים, מסורים, אידאליסטים, ערכיים וחדורי תחושת שליחות ומטרה שעוזרים ונותנים המון תקווה לרווקים ולרווקות.
והדברים צריכים להיאמר בלי להתנצל. מה שמגיע - מגיע.
מתייחסים אליי כמו למשאב
ועכשיו אחרי החפירה הזו וההקדמה המתבקשת נראה שצריך גם לומר בעקבות שיחות חוזרות ונשנות שקיבלתי בתקופה האחרונה מרווקים ורווקות שפנו אליי אישית, שיש כאלו שאיך נאמר בעדינות: נתנו ונותנים להם את התחושה שהרווקים והרווקות הם לא יותר מ... אין לי כל כך איך לומר את זה... משאב עבורם.
כמובן שהרווקים והרווקות שדיברו איתי לא מייצגים או מייצגות את כל הרווקים והרווקות אלא רק את עצמם. ובכל זאת, נראה לי שלא כדאי להתעלם. או להכחיש.
אני מדבר על סוג של אנשים במצוקה אמיתית, שרוצים להתחתן ועל הדרך יעשו הכול בשביל לקבל כלים ולהגדיל את סיכויי החתונה שלהם. יעלה כמה שיעלה.
אנשים מודעים. משכילים. חכמים. שבוחרים להתעורר בבוקר ולא לסמוך על הנס אלא לשאול את עצמם: איך הם יכולים לקחת את החיים שלהם באופן אקטיבי ולעשות מעשה.
אנשים שלא באו להיפגע אלא לפעול. ולכן הקול שלהם. הסו-קולד, זעקה שלהם הרבה יותר צריכה להישמע. ממקום אמיתי. מדויק. מכיל.
לכאורה תגידו: אוקיי. ומה בדיוק הבעיה עם זה?
כאילו לרווקים חסר כלים. ליועצים ולמאמנים יש כאלו בשפע...הם משלמים תמורת מוצר. מה הבעיה? אין בעיה.
אלא שאותם רווקים ורווקות, שיתפו שלפעמים, הם הרגישו או ציפו, ליותר רגישות, או הכלה, או תחושה שהמאמנים האלו יכולים לתת להם.
הם ציפו ליחס יותר מחבק מאשר לשדר להם שמאחר שהפגישת אימון או טיפול או יו ניים איט הסתיימה כבר, אז כן, הם ישמחו לדבר איתם או להתכתב איתם בווטסאפ, אבל הם כמובן מוזמנים לעשות את זה במסגרת הפגישה המסודרת שלהם. לפי הגאנט.
עכשיו בואו, האם באמת אפשר לבוא בתלונות למאמן, מאמנת, מטפל, מטפלת שתוחמים את הפגישה שלהם בזמן? וואלה לא. בסופו של דבר מדובר בעסק לכל דבר והזמן שלהם יקר. הכול נכון. ובכל זאת יש דברים שגם אם אי אפשר ממש לדברר או להגדיר אותם, אי אפשר להתכחש להם.
זאת אומרת ברור שאפשר, ובכל זאת כשאני שומע שוב ושוב ושוב את אותן התחושות שמגיעות מכמה וכמה רווקים ורווקות במקביל ואותם התחושות מדברות על משהו מאוד פשוט ומזוקק: ברור שאנחנו צריכים לשלם עבור הפגישה. אין שאלה בכלל. וברור שהזמן של המטפלת/מאמנת/מאמן/מטפל הוא מאוד יקר. גם על זה אין שאלה.
ובכל זאת אנחנו מרגישים תחושה לא נעימה. לא טובה. מן משהו כזה... מאוס. שכאילו... אתה פחות מצפה למשהו הזה כשמדובר בנושא כל כך עדין ורגיש .
נושא של דיני נפשות כמו רווקים ורווקות שגם ככה לא תמיד מרגישים בנוח עם עצמם. וגם ככה צריכים בנוסף לבדידות כל הזמן, להוכיח את חזקת החפות התמידית שלהם בנוגע לשאלה: האם הם מודעים לעניין שתוקע אותם או האם הם עובדים על עצמם או האם הם עושים הכול כולל הכול.
ואז בנוסף לתשלום, שזה אלמנטרי ומובן, הם יוצאים בתחושה קשה שלא תמיד רואים אותם. את הרווקים והרווקות. את הנשמה שלהם.
ולפעמים אולי האלמנט העסקי הוא יותר מידי מודגש והם ציפו בכלל למשהו יותר עדין רך מכיל ואכפתי.
זה לא מדבר על כולם, כמובן
עכשיו, אין לי ספק שהרבה מחבריי וחברותיי הטובים והטובות, המטפלים והמאמנים יקראו את הטור הזה ויחשבו לעצמם: על מה הוא מדבר? רק אתמול התכתבי שעה וחצי עם מטופלת/מאומן שלי מעבר לפגישה עצמה. יכול להיות.
ובדיוק בגלל זה הקדמתי שהטור הזה ממש לא מכוון לרוב המוחלט של המאמנים והמטפלים.
ובכל זאת, גם אם מטרת הטור היא לא חלילה להאשים או להעלות על המוקד, אולי בכל זאת כדאי לקחת אותו כנקודה למחשבה: בכל זאת לא הייתי חושב לכתוב אותו סתם ככה אלמלא כבר כמה שבועות שאני שומע את הדיבורים והמסרים האלו מהרווקים והרווקות בעצמם.
ואחרי שדייקתי את זה בצורה הזו, יודעים מה? וואלה, שכל אחד ייקח את זה לאן שהוא רוצה.
==
אבינועם הרש, מחנך ומעביר שיחות להורים ונוער.
תגובות