יש בעיה גדולה לנבחרת ישראל לאורך שנים רבות, יש לנו כישרונות ענקיים בהתקפה, אבל "בור" עמוק בהגנה. למה זה קורה? כי בהתקפה קל לקטוף את התהילה. כולם רוצים להיות אלו שהכרוז צועק את שמם אחרי השער, כולם מחפשים את הסטטיסטיקה האישית ואת הכותרת באתר הספורט בבוקר שאחרי.
אבל השבוע, פרשת "תצווה" מלמדת אותנו שיעור במנהיגות ובעבודת צוות ששווה יותר מכל תדרוך טקטי של מאמן מחו"ל. פרשת תצווה היא היחידה בחמישה חומשי תורה (מאז הולדתו של משה) ששמו של משה רבנו לא מוזכר בה אפילו פעם אחת.
מחני נא מספרך
זה לא מקרי. חז"ל מסבירים שזה קרה בגלל שמשה אמר לקב"ה אחרי חטא העגל: "מחני נא מספרך אשר כתבת". הוא היה מוכן למחוק את השם שלו מההיסטוריה, לוותר על הקרדיט, על ה"שם על הגב" ועל המקום בספרי הלימוד – העיקר שהקבוצה שלו, עם ישראל, תנצח ותמשיך הלאה.
משה רבנו מגדיר לנו מהו "כוכב" אמיתי: לא זה שמבקיע הכי הרבה, אלא זה שמוכן להקריב את ה"אני" שלו בשביל ה"אנחנו". הוא מלמד אותנו שקבוצה (או אומה) לא נבנית על אינדיבידואלים שמחפשים סלפי עם הגביע, אלא על אנשים שמוכנים לעשות את "העבודה השחורה" בהגנה – זו שאולי לא תביא להם שער בעיתון, אבל היא זו שתביא את הניצחון.
בסופו של דבר, המסר של פרשת תצווה רלוונטי לכל אחד מאיתנו, ולא רק על המגרש. בין אם זה במשרד, בתוך המשפחה או בשירות המילואים – הניצחון האמיתי מגיע כשאנחנו מפסיקים לשחק בשביל השם הפרטי שלנו, ומתחילים לשחק בשביל הסמל. כשאנחנו מוכנים, כמו משה, "להימחק" קצת כדי שהכלל יוכל לזהור.
תגובות