מתחת לאף של כולנו, מילאנו וקורטינה מארחות כרגע את אולימפיאדת החורף ה-25. המשלחת הישראלית אמנם צנועה, אבל האווירה מחשמלת. אלא שגם הפעם, המדליות בכותרות מהסיבות הלא נכונות: דיווחים על מדליות ארד בשווי חמישה אירו שנשברות עוד בטקס.
נכון, "העיקר ההשתתפות", אבל כל ספורטאי חולם על הרגע שבו המתכת הזו תצפצף במגנומטר בשדה התעופה בדרך הביתה. זהו סמל למצוינות, מהזהב של יעל ארד ועד לימינו.
הפודיום של התורה
באופן סימבולי, גם בפרשת השבוע מככבים הזהב, הכסף והנחושת. אלא שבניגוד לאולימפיאדה, כאן בני ישראל הם אלו שנותנים ולא מקבלים. בעל "איגרת הטיול" (אחי המהר"ל) מציע דרשה מבריקה על סוגי התורמים דרך ראשי תיבות:
זהב: "זה הנותן בריא" – צדקה אלטרואיסטית, נקייה וטהורה מרצון חופשי.
כסף: "כשיש סכנה פזר" – תרומה שמגיעה מתוך צורך בישועה או רפואה.
נחשת: "נדבת חולה שאומר תנו" – תרומה של הרגע האחרון, כשכבר אין ברירה.
המדרש מספר שגם במשכן, ה' כיוון כל תרומה לפי כוונת הלב: הזהב הטהור הפך לכלי הקודש, והתרומות שניתנו ללא חשק הפכו ל"אפסנאות" של המשכן.
באולימפיאדה אנחנו מודדים את האיכות לפי צבע המתכת, אבל בחיים האמיתיים – ובפרשה – האיכות נקבעת לפי הלב. הלוואי שנזכה תמיד לתת מתוך בריאות ושמחה, שהתרומה שלנו תהיה תמיד "זהב", ושנזכה לראות את דגל ישראל מונף בגאווה.
שבת שלום!
תגובות