המסחראתי - המתופף שמעיר את הערבים ברובע המוסלמי

רמדאן בסרוגים. בין השעות שלוש לארבע לפנות בוקר, כשהשקט הירושלמי של אשמורת הבוקר עודו מוחלט, נשמע פתאום קולו של תוף.

בלב הסמטאות הצרות של הרובע המוסלמי, עוד לפני ציוץ הציפורים הראשון, עוברת דמות המלווה בפנס. זהו ה'מֻסַחַּרַאתִי' – האיש שתפקידו להעיר את המאמינים לארוחת ה'סוחור', הארוחה המפסקת שלפני צום הרמדאן ותפילת ה'פג'אר' (השחר).

דור העתיד של המסורת העתיקה

אחד הכוכבים העולים של המנהג הוא וודאח וואבה, נער בן 16 בלבד, שהפך לשם דבר בזכות קולו המיוחד. כבר בשתיים בלילה הוא פושט את בגדי היומיום ולובש את הקפטאן (גלאבייה) השחורה המעוטרת ברקמה אדומה. יחד עם חבריו, הוא יוצא למסע בסמטאות.

"אני מסחראתי מסתובב בסמטאות, רק בזכות הנביא יש לנו מסגדים ומתפללים", שר וואבה בסמטת חאלדייה, המוליכה היישר אל שוק הכותנה ומשם למתחם הר הבית.

מבילאל בן-רבאח ועד לסמארטפון

שורשי המנהג הולכים אחורה עד לראשית האסלאם. המסורת מייחסת לבילאל בן-רבאח, המואזין הראשון, את תואר ה'מסחראתי' הראשון, אך מי שהפך את העניין לסיבוב פיזי בין הבתים היה המצרי אנבסה בן-אסחאק. בתקופת האימפריה העות'מאנית, לא היה מדובר רק בהתנדבות אלא במקצוע של ממש, שדרש מיומנות מוזיקלית ושירה לפי 'מקאמים' (סולמות ערביים) מדויקים.

עם השנים, הטכנולוגיה כמעט והכריעה את המנהג. "היום מכוונים את השעון בטלפון", מספר בחיוך מתפלל בנצרת, שם המסורת הולכת ודעכת. גם בעכו זכור מישיל איוב, 'המסחראתי הנוצרי' המפורסם שביקש לקרב לבבות והיה מסתובב בהתנדבות בין היישובים, מתוך אמונה ש"כולנו מתפללים לאותו אל".

ירושלים: בין מורשת לחיכוך

בניגוד למקומות אחרים בהם המנהג נעלם, ברובע המוסלמי בירושלים הוא נשמר בקנאות. עבור התושבים, מדובר בהרבה יותר מ"שעון מעורר" אנושי – זהו כלי לשימור הזהות המקומית. החוקר הירושלמי אבו אלסעוד, שאוסף מסורות שבעל פה, מציין כי המנהג קיבל את צורתו הנוכחית בירושלים עוד בעידן הממלוכי.

אך לשירה הלילית יש גם צדדים פחות פסטורליים. סמטת חאלדייה היא מקום מפגש יומיומי בין אוכלוסיות: חבורת הנערים עוברת עם התופים גם סמוך לישיבת 'שובו בנים' ולבתים שנרכשו על ידי יהודים ברובע.

"לעיתים השכנים היהודים מתלוננים על רעש והדבר גורר קנסות", מספר מועטז חשימה, תושב הסמטה. החיכוך הזה מייצג את המורכבות הירושלמית במיטבה – מסורת דתית עתיקה שפוגשת את המציאות המתוחה של עיר שחוברה לה יחדיו, גם בשעות הקטנות של הלילה.