עבירת הסיוע לאויב בעת מלחמה נחשבת לקיצונית ביותר בחוק העונשין הישראלי, כזו הגוררת עונשי מאסר עולם ואף פותחת פתח לעונש מוות. אלא שמסמך פנימי ומסווג שנחשף לראשונה בכאן חדשות, מסכם ישיבת עומק שנערכה בפרקליטות בקיץ האחרון, מעלה שאלות קשות בנוגע למדיניות האכיפה הנוכחית.
המסמך, שנכתב על ידי עו"ד שלומי אברמזון, ראש תחום הביטחון בפרקליטות, נועד לעשות סדר ולקבוע מתי בדיוק יש להשתמש בנשק המשפטי הקטלני הזה ומתי יש להימנע מכך. מטרת הדיון, בהשתתפות בכירי המערכת, הייתה ליצור אחידות בתיקי הריגול האיראני ולמנוע שימוש שרירותי בחוק.
מתוך 19 עמודי הפרוטוקול עולה תמונה ברורה: הדרג המקצועי ביקש לשמור את האישום החמור למקרי קיצון ביטחוניים בלבד. הפרקליטים פירטו שורה של פרשיות ריגול חמורות, כמו החוליה מבית צפאפא שתכננה להתנקש במדען גרעין, או נאשמים מהצפון שאספו מודיעין על בסיסים צבאיים ואף על ביתו של שר הביטחון בהכוונה איראנית ישירה.
המכנה המשותף בכל המקרים הללו היה פגיעה אסטרטגית, הפעלה ממושכת, איכות מודיעינית גבוהה וכוונה לבצע פיגועי טרור איכותיים. זו הייתה אמת המידה שנקבעה לשימוש בסעיף האישום הדרמטי.
יתרה מכך, המסמך חושף כי גם במקרים שנראים חמורים לעין הציבורית, הפרקליטות החליטה בעבר לרסן את עצמה. כך למשל, בתיק של נאשם שתיעד בסיסים צבאיים באזור נמל חיפה בשליחות האויב, נקבע במפורש כי מעשיו אינם חוצים את הרף הפלילי הגבוה הנדרש להרשעה בסיוע לאויב בזמן מלחמה.
ההחלטה הזו נועדה להבטיח שהסעיף יישמר אך ורק למקרים שבהם נשקפת סכנה ברורה ומיידית לביטחון המדינה ברמה הגבוהה ביותר, ולא ישמש ככלי ענישה גורף.
אולם נראה כי בצמרת מערכת האכיפה בחרו להתעלם מההמלצות המקצועיות שגובשו בביתם פנימה. החלטתם של היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב-מיארה, ופרקליט המדינה עמית איסמן לייחס את העבירה דווקא בפרשת הברחת הסיגריות לעזה, בה מעורב אחיו של ראש השב"כ, עומדת בסתירה מוחלטת לקריטריונים הנוקשים שנסקרו במסמך.
הפער הזועק בין מדיניות המייעדת את הסעיף למחבלים ומרגלים איראניים, לבין יישומו בתיק בעל אופי פלילי-כלכלי, מעורר חשד כי החוק הפך נתון לפרשנות מרחיבה וגמישה, המושפעת אולי מזהות המעורבים ולא רק מחומרת המעשים.
תגובות