על פניו, לאיימן עודה היה שבוע חלומי. הרשימה המשותפת הוקמה מחדש, הסקרים מחייכים אליו עם 13 מנדטים, והוא שוב האיש שמחזיק את המפתחות ללשכת ראש הממשלה. אבל אז הגיע העימות עם עמית סגל, ובכמה דקות של התפתלות בשידור חי, עודה כנראה הכריע את בחירות 2026 – ולא לטובת המחנה שלו.
כאשר עמית סגל שאל את השאלה הכי בסיסית בישראל של אחרי ה-7 באוקטובר – "חמאס הוא ארגון טרור, כן או לא?" – עודה בחר בטקטיקה הישנה והרעילה: התקפה אישית. הוא קרא לסגל "גזען", הוא דיבר על פוליטיקה ואידיאולוגיה, הוא הזכיר את שנות ה-90, אבל את שתי המילים הפשוטות האלו הוא לא הצליח להוציא מהפה.
המלכוד של בנט ולפיד
העימות הזה הוא פיגוע אסטרטגי עבור נפתלי בנט ויאיר לפיד. כדי להקים ממשלה, גוש השינוי חייב את 13 המנדטים של עודה. אבל אחרי מוצאי שבת האחרון, כל חיבור כזה הפך למשקולת פוליטית שאי אפשר להרים.
איך יוכל בנט, שרץ על טיקט של "תיקון ישראל" וביטחון, להסביר לבוחר הימני שלו שהוא נשען על אדם שלא מסוגל לקרוא לרוצחי התצפיתניות "מחבלים"? איך יוכל לפיד לדבר על "מדינה חפצת חיים" כשהשותף שלו לממשלה מסרב לגנות פשיטה על בסיסי צה"ל בתוך הקו הירוק?
המתנה של נתניהו
בצד השני של המפה, בנימין נתניהו יכול לחייך. הוא לא צריך לעבוד קשה; איימן עודה עושה עבורו את העבודה. כל מה שהליכוד צריך לעשות מעכשיו ועד יום הבחירות זה להקרין בלופ את הסרטון הזה. לא צריך קמפיין, לא צריך הבטחות – מספיק להראות את עודה קורא "גזען" לעיתונאי ששואל על חמאס, כדי להחזיר הביתה כל מצביע ימין שהיסס.
עודה, אולי מתוך רצון לרצות את הבייס הקיצוני בבל"ד או מתוך תפיסת עולם עמוקה, בחר שלא לעבור את "מבחן הישראליות" המינימלי של 2026. בבחירות האלו, הציבור הישראלי פצוע, כואב ובעיקר לא סלחני.
הסירוב של עודה להכיר במציאות הטרור הוא לא רק כשל מוסרי, הוא התאבדות פוליטית של גוש שלם. במו ידיו, ובשתיקתו הרועמת, עודה בנה את הקמפיין של נתניהו וסגר את הדלת ללשכת ראש הממשלה בפני בנט ולפיד.
13 המנדטים של המשותפת אולי נראים מרשימים על הנייר, אבל אחרי הערב, הם הפכו למנדטים "מצורעים" שאף אחד בגוש המרכז לא יוכל לגעת בהם.
תגובות