כל הסערה המגזרית שמתחוללת ביממה האחרונה, בטענה שהרב יובל שרלו ביטל בישיבה שלו אירוע שבו הרב זרביב היה אמור לדבר בפני חניכי בני עקיבא, נובעת מאותו שקר שחוזרים ומספרים לנו: השקר לפיו אנחנו "חייבים" להקשיב גם לאדם שאנחנו לא מסכימים איתו.
לפני שצוללים למהות, חשוב להבהיר: השמות שעלו כאן לכותרות הם רק תוצאה של האירוע הנקודתי הנוכחי. אין לי שום בעיה אישית עם הרב זרביב והייתי שמח להזמין אותו לשיחה לנוער בעיר שלי. הדיון כאן הוא עקרוני הרבה יותר – הוא עוסק בשאלה למי שייך הבית ומי קובע את הטון בבית המדרש.
אז קבלו דעה לא פופולרית: אני לא חייב להקשיב לאדם שאני לא מסכים איתו. זכותי המלאה לא להזמין לאירועים בישיבה שלי אדם שהשקפת עולמו שונה משלי, ואף אחד לא יכול להכריח אותי להכניס בצל קורתי אדם שאני חושב שדבריו גורמים נזק חינוכי או מוסרי.
המרחב שלי, האחריות שלי
הגיע הזמן להגיד את זה אחת ולתמיד: ערך הפלורליזם הוא לא ערך קדוש יותר מהרצון והחובה של ראש ישיבה לעצב את המרחב שלו כרצונו. ישיבה היא לא כיכר העיר ולא רמקול פתוח לכל דורש; היא בית מדרש עם קו, עם דרך ועם אחריות חינוכית כלפי התלמידים והקהילה.
אם הרב שרלו ביטל אירוע – שבכלל לא הוא ארגן ולא הוא הזמין אליו את המרצים – זו לא "סתימת פיות", זו ריבונות. זו הישיבה שלו, זו האחריות שלו, והוא יכול וצריך לעשות בה כהבנתו התורנית והחינוכית.
די לטרור ה"הקשבה"
הניסיון לכפות על מוסד תורני לארח דעות המנוגדות בתכלית לקו שלו, בשם "חופש הביטוי", הוא עיוות. זכותו של כל אדם להשמיע את דעתו, אבל אין לאף אחד זכות מוקנית להשמיע אותה בתוך הבית של מישהו אחר.
מי שרוצה לשמוע דעות אחרות מוזמן לארגן אירוע במקום אחר. אבל להפוך את הישיבה של הרב שרלו לזירת קרב אידיאולוגית נגד רצונו? זה לא פלורליזם, זה חוסר כבוד בסיסי למוסד התורה ולעומד בראשו.
תגובות