"הייתי אנטי, לא יכולתי להגיד ברוך השם" | סיפור תשובה לא רגיל

 נועם נוילנדר, בן 24, גר בירושלים, לומד במדרשת זיו לבעלי תשובה ובעיקר – מעביר סדנאות של פואטרי סלאם (שירה מדוברת, בעברית פשוטה). הוא עושה את זה עם בני נוער, עם קבוצות טיולים, ואפילו עם מנכ"לים של חברות. "בסוף כולם רוצים אותו דבר", הוא אומר בשיחה לסרוגים, "שיראו אותם. לא רק שישמעו – שיראו".

הוא מספר שזה התחיל ממש במקרה. בתיכון ובצבא ראה סרטונים של spoken word, ואהב את האנרגיה של זה. בהתחלה הוא ארגן ערב קטן עם חברים, חינמי ומאולתר. להפתעתו הערב היה הצלחה מסחררת, כשהגיעו 90 אנשים.  "פתאום קלטתי שגם סבתא שלי הייתה ונהנתה, וגם חברים שלי – הבנתי שזה ממש לכל הגילאים". משם זה התגלגל: ערבים בהוד השרון עם העירייה, אחר כך סדנאות, ועכשיו כבר שנה וחצי יש לו עסק קטן בתחם.

"בסוף כולנו צריכים את אותם דברים"

מה שמיוחד בסדנאות שלו זה שהן לא רק "תכתבו שיר ותקריאו", והן שונות מסדנאות כתיבה. הוא אומר: "הכתיבה היא רק הכלי. המהות היא שבן אדם יביע את עצמו מול הקבוצה, מול קהל. לבוא ממקום של 'יש לי משהו להגיד ואני רוצה להגיד אותו'".

הפואטרי סלאם מאשר ליצור אווירה מיוחדת, שגם קבוצה של מנכ"לים יכולה להיכנס לחדר צינית, ולצאת בדמעות. גילויי לב על גירושין או נתק על הילד צפים, ומשהו משתנה בחדר. "פתאום רואים שהם אנשים. והם רואים אחד את השני ומבינים שיש להם קבוצת שייכות. לא משנה מי אתה ומה אתה, בסוף כולנו צריכים את אותם דברים".

נועם נוילנדרצילום: מקס דמטר

המסע הארוך לתשובה

הסיפור שלו עם הדת ממש לא היה רגיל. נוילנדר גדל ברמת השרון והוד השרון, בן לאב דתל"ש ואם חילונית. אבל כשהיה בן 4 חודשים בלבד הוריו נפרדו והכל השתנה. כשהיה ילד צעיר מאוד, אימו חזרה בתשובה והפכה לברסלבית, ונוילנדר התנגד נחרצות, "הייתי אנטי". 

למרות שגדל לאם חוזרת בתשובה, נוילנדר נשאר בחינוך חילוני. אימו רצתה להעביר אותו לבית ספר דתי, אבל הוא לא זז מעמדתו. "אמרתי לה 'אין שום מצב ובשום פנים ואופן, אני לא עובר, לא דורך שם'. נוצר מצב שאמא שלי רק יותר מתחזקת ומתקרבת, ואנחנו גדלים בחינוך חילוני ברמת השרון. לה זה היה מאוד מאוד קשה, אבל אני בשום פנים ואופן לא הסכמתי". 

נועם נוילנדרצילום: רתם כהן

הוא זוכר כי בשלב מסוים, אימו פנתה להתייעצות עם רב בנושא, שאמר לה: "אם את רוצה שהם אי פעם יתקרבו, אל תכניסי אותו לבית ספר דתי, זה יעשה לו בדיוק ההפך". 

התפיסה השלילית על דת ואלוהים - והשינוי

נוילנדר תפס את הדת באופן שלילי: ניסיון לשלוט באנשים. את אלוקים הוא תפס באופן פשטני, להגדרתו, ותיאר זאת כאילו "אלוקים הוא איש זקן עם זקן לבן שיושב על כיסא ועושה סלקציה, חס וחלילה כאילו איזה סלקטור באושוויץ, והוא אומר לך 'זה גן עדן וזה גיהינום'".

ממקום כזה, השינוי בא לאט. כשהיה בשנת שירות במכינה קדם צבאית. לצד ניטשה ושפינוזה, נתקל נועם נוילנדר גם בספרים של רבי נחמן. התגובה המיידית שלו הייתה: "ה זה, רבי נחמן זה חושך". אבל מייד התחיל דיאלוג פנימי, שאמר: "אם אתה כל כך בטוח בעצמך, אז ממה אתה מפחד? תפתח את הספר, קרא, ואם זה לא מתאים לך – תסגור".

וכך היה. "שם נפגשתי עם משפט 'אדם צועק את שחסר לו, לא חסר לו לא צועק'. למה אתה כל כך צועק? פתאום הוא מדבר על מחשבה ושמחה, אמרתי 'אוקיי, יפה'". הוא התחיל להסתכל על יהדות בלי קשר להורים, בלי כעס. "פתאום ראיתי שבת כמשהו של מנוחה, ניגונים כאקט של ביחד, לא בתור משהו דתי". היום הוא אומר "ברוך השם" בלי להרגיש שזה זר לו – וזה בשבילו שינוי גדול, שעדיין מעורר בו פליאה. 

מה אתה מוציא מהלב בטקסטים שלך?

"בעיקר זהות, מהות, רוחניות. מעניין אותי הנושא של שמחה, של משמעות לפעולות שאנחנו עושים". הא מביא לדוגמא טקסט שעוסק בשאלה - 'אם היית יודע שלא קמת בבוקר, מה היית עושה אחרת?' וגם 'מה כל כך מנהל אותי במה אחרים יגידו עלי?'". 

הוא גם מתעניין בנושא של מערכת החינוך, מתוך החוויה שלו כילד קטן שלא קיבל תשובות מספקות. "הייתי מקלל, והמורה הייתה אומרת לי 'אל תקלל'. הייתי אומר לה 'למה?', היא אמרה לי 'כי זה לא יפה, זה לא מנומס'. אז אמרתי לה 'זאת לא תשובה טובה'. זו לא תשובה שמחנכת את המהות. את לא מסבירה לי מה התשובה העמוקה לזה". כאשר נתקל מאוחר יותר באמירה "חיים ומוות ביד הלשון", והבין את המשמעות שיש למילים שלנו על הסביבה שלנו, הרגיש שקיבל מענה לשאלה של הילד הקטן שבו. 

בסוף הוא חוזר לאותו דבר: "לא משנה איפה אתה נמצא – תשאל את עצמך אם אתה באמת שמח ממה שאתה עושה". ואם לא – "כל הסיפור זה להיות ב'ואני תפילה'. בסוף הבנתי שכל הסיפור זה אמונה וזו תפילה, ובאמת פשוט להתפלל לקדוש ברוך הוא שיפתח לנו, כי כמה שאנחנו משתדלים זה תלוי בו".

נועם לא מתיימר להיות מישהו גדול. הוא פשוט ממשיך להעביר את מה שהוא אוהב – מילים שיוצאות מהלב, ומרחב שבו אנשים מרגישים שרואים אותם.