אורי ויזל הוציא היום (שלישי) את שירו החדש "אנשים אומרים", יצירה אישית שנולדה מתוך תקופה סוערת בחייו. השיר, שזמין להאזנה בכל הפלטפורמות הדיגיטליות, משקף את המסע הרגשי שעבר מאז נפילת אחיו הגדול אלקנה ויזל הי"ד במלחמה.
האזינו לשירו של אורי ויזל - "אנשים אומרים":
"ציון דרך מאוד גדול בחיים שלי"
אורי כותב עם השקת השיר: "היום מתנגן ציון דרך מאוד גדול בחיים שלי כאן. ברשימת התוכניות שלי השנה לא היה תכנון להוציא שיר. אבל המציאות הוליכה אותי לשם, ואני הלכתי בלי לשאול שאלות. והיום 'אנשים אומרים' משתחרר החוצה אחרי כמה חודשים של עבודה מוזיקלית ורגשית. מתפלל שהוא ייגע בך כמו שהוא נגע בי."
השיר נכתב והולחן על ידי אורי עצמו, בשיתוף יוסף גבאי ואיבגי כץ. המילים חושפות מאבק פנימי עמוק: גלים של כאב, מילים שלא נאמרות, תחושת בדידות לצד רגעי התרוממות. בפזמון חוזר: "בלילה אנשים אומרים שאני מיוחד / בבוקר אני לבד / באמת למי אכפת / אין טאקט לאף אחד" ולאחר מכן: "בלילה אני מתפרק ואז שוב נעמד / בבוקר אנ'לא לבד / אין לי זמן אחר לחיות / אפשר לבכות עכשיו".
מכאב לחוזק: המסע האישי של אורי
אורי מתאר בפירוט את הרקע הרגשי לשיר: "הכאב העצום הזה שבלב הוא חתיכת דבר. כמה הוא יכול לפצוע ולחנוק. ובאותה מידה כמה הוא יכול לגדל. בשנתיים האחרונות עברתי כמה אירועים גדולים. עברתי תהליך גירושים, ויום אחרי שהוא הגיע לסופו אחי נהרג במלחמה באירוע קריסת המבנים שנהרגו בו 21 לוחמים."
הוא מדגיש גישה של התעלות: "אני לא אוהב את הביטוי אח שכול. אני בטח לא מסכן. אני מרגיש שהפכתי לאח גיבור." אורי מספר על הלילה שבו הגיעו הקצינים לבית: "באותו לילה שבו דפקו לנו בדלת הקצינים המתוקים, ידעתי בוודאות גמורה שיש מקום לכאב שלי. אפשר להתמודד איתו. הרגשתי שמכאן אפשר רק לעלות."
הוא מודה שהדרך לא הייתה קלה: "לקח לי זמן. הרבה זמן. כמעט שנה עד שהסכמתי באמת לפגוש את הכאב, להודות בחולשות ולהרגיש את הסדקים. וכל הזמן הזה עד שהגעתי לשם כאב לי בלב ברמות לא אנושיות. התחתיות הכי כואבות שאפשר לדמיין."
עם זאת, יש גם אור: "הדרך עוד ארוכה ומפותלת, אבל אני מרגיש שמצאתי קצת נחת. מקום קטן להניח בו את הראש ולנשום. להסכים להרגיש מיוחד, וגם להסכים להרגיש לבד. הדרך הזו מטלטלת ומדהימה כאחד, ואני כל יום ויום מודה על הזכות לצעוד בה. ועכשיו אני בעיקר מתפלל שהשיר ייגע בלבבות."
זכרו את אלקנה ויזל הי"ד
אלקנה ויזל, רס"ל במילואים, נפל בי"ב בשבט התשפ"ד (22 בינואר 2024), בגיל 35, באסון קריסת המבנים במרכז רצועת עזה, שבו נהרגו 21 לוחמים. הוא היה בנם של גילה ובנימין, נולד בנוה דקלים ועבר עם משפחתו לאפרת בגוש עציון כשהיה בן 7.
אלקנה היה נשוי לגלית ואב לארבעה ילדים. בוגר ישיבת ההסדר ברמת גן, שימש כמחנך בבית ספר יסודי בבני דקלים, העביר הצגות ילדים, שימש כרב גנים, מורה ומפעיל חוגי ג'אגלינג. ליבו היה קשור בילדים, והם בו.
למרות פציעה קודמת במבצע צוק איתן, בחר להתגייס למילואים במלחמת חרבות ברזל ויצא לקרב.
תגובות