כמו בכל שנת בחירות: הציונות הדתית מאבדת את הצפון

כמו בכל 4 שנים, או פחות, אנחנו מתקדמים בצעדי ענק לבחירות חדשות לכנסת, אחד הסימנים המקדימים הקבועים לכך הוא ההתקרנפות והסחרור העצמי של זרמים מסוימים בציונות הדתית. קבוצות ששמות סוציולוגיה על פני אידיאולוגיה, ורואות בכוח האלקטורלי שהפך אותם לרלוונטיים למרות חלקם הזעום מתוך האוכלוסייה, כחמורו של משיח, וקוראות שהגיע הזמן לדלג לחמור הבא.

הקולות האלה לא מגיעים מרוב הציונות הדתית, אך הם עקביים וחוזרים על עצמם כמעט בכל שנת בחירות או אתגר אידיאולוגי. מרבית הציונות הדתית היא שותפה קריטית לדרך הימין, אך אותו זרם קטן וקולני תמיד נמצא שם ברקע. מדובר לרוב בציבור שמצביע בין בנט לליברמן, חלקים ממנו אפילו גולשים עד בני גנץ ביום גשום, אך חלקם הצביעו גם למפלגות הקואליציה, אך ישיבה עם יאיר גולן נאה להם יותר מישיבה עם דודי אמסלם או מירי רגב.

אותו זרם שתמך בקולניות בבנט ושקד, למרות שכל הסימנים צעקו שהם בדרך לממשלת בנט-לפיד-עבאס, אותו ציבור שבימי הרפורמה המשפטית הלך והפגין עם הקפלניסטים "למען האחדות" וצעדו חמושים בשלטי 'ימני נגד המהפכה' וכיפת עלה תאנה, אותו ציבור שחוסר הגיוון הפסיק להטריד את מנוחתו מהרגע שחובשי הכיפה מגזריים התבססו באולפני החדשות, או בבית המשפט העליון.

מדובר בפלח אוכלוסייה שמול עיניו עומדות מטרות ושאיפות סוציולוגיות-מגזריות, לא לאומיות. אנשים שרואים במחנה שכולל בתוכו את יאיר גולן שהבטיח להקפיא תקציבים להתנחלויות, ואת שאר יורשיו האידיאולוגיים של מר תורת הגזע הישראלית, אהוד ברק, בתור שותפים ראויים לדרך, רק כי הם 'נכונים' סוציולוגית. בעוד ובאותה נשימה הם יורקים רעל ובוז לעבר הציבור הפריפריאלי-ליכודי שסוחב אותם אידיאולוגית על גבו כבר עשורים, ולא בלי מחירים.

אותו זרם משתמש במגזריות מכוערת, שראינו כבר בעבר, כמו בקיבוצים של שנות ה-60 וה-70 ובעצם עד היום, הם סופרים את המתים באדמה ומסמנים אותם, לפי גודל הכיפה, אורך הזקן ובחלק מהמקרים אפילו צבע עורם, ובוחנים באדיקות מי דמו סמוק יותר לפי הקריטריונים שלהם, ואז סוחבים את הגופות על גבם כל הדרך לקלפי, ומשתמשים במתים בתור מגן אידיאולוגי.

אני רואה את התופעה המדאיגה הזו, הולכת ומתגברת, קולות בציונות הדתית שמתנפחים ומתנפחים ומתנפחים, עוד רגע על סף פיצוץ. מלאים בבוז אין סופי כלפי מצביעי הליכוד, מספרים לעצמם שהם 'חוד החנית' של הימניות, של היושרה, בעצם של כל מה שטוב, בעוד ששאר מחנה הימין 'מתברבר מאחוריהם' לתפיסתם, מסמנים את המנדטים הבודדים בידיהם בתור קורבנות, בני ערובה אידיאולוגיים.

אין לי בעיה עם ביקורת עניינית, אני עצמי עומד מימין לממשלה במרבית הנושאים העולים לדיון באופן יום יומי, אני עצמי מאוכזב מחלק מתוצאות המלחמה או המדיניות הכלכלית, אני עצמי קורא לבניית מודל של שילוב דחוף של חרדים בכלכלה ובזרועות הביטחון. 

אך בין זה ולבין לחבק את יאיר גולן ומנסור עבאס, שבכל תרחיש מתמטי קיים יהיה חלק ממשלת בנט הבאה (גם אם בהימנעות למען ממשלת מיעוט) קיים תהום אידיאולוגית שככל הנראה רק עיוורן סוציולוגי עמוק שנולד מתוך ראיית מנהרה מגזרית יכול לגשר עליו.

ומשום מה אותו זרם החליט להגדיל ולעשות ולירוק בפרצופם של שאר מצביעי הגוש, לדפוק על החזה, לצעוק כמה הם הכי טובים, הכי משרתים, הכי מתים. למרות שבאותו זמן הטנק והגדוד שלהם מלא במצביעי ליכוד שמשרתים בכל ומכל, בנוסף למצביעי ש"ס שגם הם על פי כל הנתונים משרתים במספרים יציבים וראויים, אבל המגזריים? הם רוצים את יאיר גולן איתם בטנק.

אני מקווה שהרוב ההגיוני בציונות הדתית יגבור על כל מיני מניפולטורים, אני מקווה שלא כמו לפני הקמת ממשלת בנט, המגזר לא יסתנוור מהחיבוק הסוציולוגי שיזכה לו מהתקשורת, האקדמיה, בית המשפט או כל מוסד עבש אחר, אני מקווה שלא יקנו את פנטזיות הימין מימין לימין, שמשום מה תמיד עושה מעגל 180 מעלות וקורא איך שהוא לשבת עם השמאל.

כבר עברנו את התקרית הזו פעם אחת, ופעם אחת הספיקה. מחנה הימין הגדול סלח ושכח איך המליך עצמו בנט, ילד הפלא של המגזר, לראשות ממשלה עם שישה מנדטים, כשמושך השמן על ראשו היה מנסור עבאס. 

במידה והמגזר יבחר באותו מעש אווילי פעם נוספת, זו כבר לא תהיה שגיאה חד פעמית אלא דפוס חוזר ומצביעי שאר גוש הימין ידרשו לשאול את עצמם האם נאמנות לתנועה מגזרית צרה, מצדיקה ישיבה נוספת באופוזיציה, ואז הציונות הדתית עצמה צריכה לשאול את עצמה אם היא חושבת שהאידיאולוגיה שלה, כמו מפעל ההתנחלויות או אידיאולוגיית פורום קהלת בטוחה ומוצקה, בלי 30+ המנדטים של הליכוד שמגבים את ה-8 שלה.

והשאלה החשובה ביותר, אם תעשה זאת שוב, למה שבפעם הבאה הליכוד ואנשיו לא יעשו את אותו דבר לה.