'אבא, יש גם בנות בצבא?" | 'הלוחמות' בעין הסערה במגזר

"'אבא, יש גם בנות בצבא?' שאלתי את אבא שלי ערב שבת אחד. גדלתי סביב חיילים כל החיים, תמיד ראיתי אותם – מסתובבים בג'יפ, שומרים בש"ג של היישוב, עומדים במחסום, והרבה פעמים אבא שלי היה חוזר בערב שבת מהתפילה עם חיילים שהוא הזמין אלינו הביתה לארוחה".

כך נפתח סיפורה של סרן ראשית פרקש, קצינת השריון הראשונה בצה"ל, שהיא גם דתיה לשעבר שגדלה ביישוב עלי, בספר "לוחמות" של אילה דקל.

ספר שיוצא כעת, בלב הסערה בחברה הישראלית, כשמצד אחד יש רצון לשלב כמה שיותר נשים בתפקידי מפתח ובתפקידי לוחמה בצבא, ומאידך רצון לשילוב חרדים שמעט מתנגש עם רצון זה.

דקל, דתל"שית בעצמה (בוגרת אולפנה, מדרשת מגדל עוז ומוסדות נוספים במגזר) שנשואה לחוזר בתשובה, ומשמשת כיום כראש הישיבה החילונית "בינה", אספה את סיפורם של 20 לוחמות בצה"ל, חיילות וקצינות, שמספרות את סיפורן במונולוגים קצרים יחסית.

חלק מהלוחמות משתפות קצת יותר את הרקע בו הן גדלו, רובם ככולן מציינות את חלקן במלחמת "חרבות ברזל" בכלל וב – 7 באוקטובר בפרט, מי יותר ומי פחות, אך כולן משתפות דילמות, סיפורי קרבות, התמודדויות, ומעט מהיחס של הסביבה הצבאית והמשפחתית אליהן. חלק מהנשים גם חוו נישואין, הריונות, והתמודדויות משפחתיות לא פשוטות במהלך השירות כלוחמות.

עלייה דרמטית בגיוס נשים לוחמות לצהצילום: נשים לוחמות ארכיון (צילום: דובר צה

הלוחמות הדתיות - אחוז לא מבוטל

מתוך עשרים המונולוגים האלה, לא פחות משבעה מתוכם שייכים לבנות שגדלו בבתים דתיים. חלק מתוכן ממשיכות לשמור על אורח חיים דתי וחלקן לא. אך לא פחות מעניין מהמונולוגים בספר הוא דווקא הסוף, ה"אחרית דבר", וההתייחסות של המחברת באופן כללי לתופעת הנשים בצה"ל בכלל, לתופעת הלוחמות בפרט, לשילובם בצה"ל (היא עצמה שירתה כמש"קית הוראה ולא היתה לוחמת) תוך מתן פרק נפרד ללוחמות הדתיות.

במהלך הפרק, שבו היא מדגישה כי הניתוח שלה אינו אקדמי אך עם בסיס נרחב למחקרים כאלה, היא מציינת כי בעוד בקרב הלוחמות החילוניות הסיבה לשירות בלוחמה היתה "כדי להיות כמו אבא", דווקא במגזר, הנשים שרצו לעשות זאת בחרו בכך מתוך המשך האידאולוגיה של החיבור לעם, לארץ ולמדינה.

עוד מדגישה דקל את המחלוקת בתוך המגזר הסרוג על שירות נשים בצה"ל בכלל ועל השירות כלוחמה בפרט אך מציינת כי התופעה הולכת וגוברת מאוד, ואף טוענת כי האחוז של הדתיות והדתל"שיות הגבוה המופיע בספר הינו אחוז שפחות או יותר גם מייצג את המצב בשטח. 

ואמנם, כל הבנות שמציינות בספר שהגיעו מרקע דתי, מדגישות כי הלכו "נגד הזרם", שהיו "מרדניות" או שעשו מעשה פחות מקובל ממה שציפו מהן.

מחר: בגצילום: אילוסטרציה, למצולמים אין קשר לכתבה (Abir Sultan/Flash 90)

מונולוגים קצרים מדי

ואכן, הספר אינו אקדמי, אבל אולי הוא כן מייצג. אך משהו בייצוג שלו היה לי חסר. אולי מעט רדוד מידי. אני חושב שמשהו בכמות פגע באיכות. המחברת, או עורכת הספר, בחרו לראיין את הלוחמות ולהציג את הדברים כמונולוגים עם פרקים קצרים, אנקדוטות של כמה פסקאות, ולהקדיש מספר עמודים קצר יחסית לכל לוחמת. 

אם היו נותנים פתח לפחות לוחמות, אך לכל אחת מהן היו נותנים במה רחבה יותר להציג את סיפורה, או לחילופין מרחיבים את יריעת הספר ונותנים יותר מקום לכל אחת, הספר אף היה משקף יותר ומעניין יותר.

גם המחברת עצמה כותבת בסיום שהיא אינה באה לשפוט בשאלת שילוב הנשים והלוחמות בצה"ל ובטח לא בנוגע לאלה הדתיות. ולכן גם אין לי עניין לעשות זאת במאמר זה. המטרה שלה הוא לפתוח צוהר לתופעה קיימת שלא ניתן להתעלם ממנה. לתת לציבור להבין כמה היא כבר רחבה, כמה היא כבר חוצת מגזרים, יחידות בצה"ל, אזורים גאוגרפיים בארץ, ואף גילים ורקעים שונים.

וכמובן, לתרום עוד צד או עד לדיון כשבאים לעסוק בסוגיה זו. וזה אכן הספר מצליח להעביר בצורה טובה גם אם כאמור היה מקום לעשות זאת אפילו טוב יותר לדעתי. כי עושה רושם, שלא ניתן עוד להתעלם מהמצב הקיים. וכל מי שרוצה להבין אותו לאשורו, לטוב ולרע (מבחינתו), חשוב שיקרא את הספר.

"רגע קדוש יותר מכל דבר"

ואסיים את דבריי דווקא במונולוג חזק נוסף בספר, למעשה סיום פרק המונולוגים בספר, גם הוא נכתב ע"י דתל"שית המכונה בספר רס"ר א' מפלגת איסוף, שנראה כאילו נלקח מתיאור חוויתי של מחלקת ביינישים ומתרחש באמצע המלחמה בגבול הצפון אך נראה שמשקף לא מעט את מצב צה"ל במלחמה בואכה שנת 2026:

"ערב שבת, גשם יורד בחוץ וקר, ואל תוך הבית נכנסו חיילי החפ"ק, והפעם יש איתם חייל נוסף, לא מוכר. הוא הוריד את הקסדה, הניח במקומה מגבעת שחורה על הראש והוסיף גרטל על מותניו... חב"דניק, אבא לשבעה ילדים. הוא הרים את כוס הקידוש והתחיל לשיר את המנגינה המוכרת כל כך... כולנו הקשבנו...

למחרת התיישבנו בהאמר. היו ביננו דתיים, דתיות, חילונים, חסידים, אתאיסטים. כולנו יחד בשבת בצהריים. התחלתי לזמזם לעצמי שירי שבת, ופתאום אני קולטת שאני לא מזמזמת לבד. החב"דניק שר בהאמר יחד איתי, לאט לאט מצטרפים גם המפקד והפראמדיק וביחד אנחנו מייצרים הרמוניה של שבת תוך כדי נסיעה... את הגבול עברנו תך כדי "ידיד נפש".

אמנם אני כבר לא דתיה, ונכון שהתגייסתי בניגוד למה שמקובל בקהילה שלי, אבל הרגע הזה שההאמר עובר את הגבול כשכולנו יחד מזמרים, זה רגע שקדוש בעיניי יותר מכל דבר. זה רגע מתוק שהלוואי שכל עם ישראל היה רואה".

____________

"לוחמות", אילה דקל. הוצאת "התחנה". 215 עמודים.