שוק השידוכים הטלוויזיוני מרגיש לאחרונה כמו מרדף בלתי פוסק אחרי הגימיק הבא. על הנייר, כולם מחפשים אהבה, אבל בפועל? נדמה שחלק מהפורמטים שכחו שבין "קאט" ל"אקשן" יש אנשים אמיתיים שמחפשים קשר. כשבוחנים את שתי הבנות החדשות בשכונה, "ווארט" ו"אהבה חדשה" ברשת 13, מבינים למה "חתונה ממבט ראשון" של קשת 12 היא עדיין הליגה של הגדולים.
נתחיל ב"ווארט". הקצב שם לא רק מהיר, הוא מסחרר ברמה לא הגיונית. לבקש מאנשים להחליט על חתונה ומחויבות לכל החיים אחרי ארבעה או חמישה דייטים זה הימור בלחץ גבוה. המטרה של "ווארט" היא לגרום למשתתפים להתחתן תוך זמן קצר, אבל בחתונה אמיתית לחלוטין - ממש כמו שקורה בחברה החרדית.
אלא שבפרק זמן כזה, לעיתים השדכנים כל כך נואשים להגיע לחתונה המיוחלת, שהם לא שמים לב שעלולות לצוץ בעיות בשידוך. זה מרגיש פחות כמו חיפוש זוגיות ויותר כמו ספיד-דייטינג על סטרואידים שבו הלחץ החברתי מחליף את הרגש. זו הסיבה למשל שהלל ויעקב מהעונה האחרונה נדחסו ל"התארס" אך הבינו שהפערים ביניהם גדולים מדי והם אינם מתאימים. מזל גדול שהם באמת לא התחתנו.
מנגד, ב"אהבה חדשה", הבעיה היא אחרת לגמרי. שם הריח של ה"פליטרים" חזק יותר מהפרפרים בבטן. התחושה היא שהמשתתפים לא באו למצוא זוגיות, אלא למצוא סוכן, קמפיין או עוד עשרת אלפים עוקבים באינסטגרם. כשהחלופה של הגברים והנשים מהירה כל כך, המסר שעובר הוא שזוגיות היא מוצר מדף שאפשר להחליף בלחיצת כפתור – בדיוק ההפך ממה שזוגיות דורשת במציאות.
לא רק שההפקה לא דוחקת במשתתפים למצוא זוגיות, היא מכשילה אותם! כאשר מחליטים פתאום להכניס לתוכנית אקסים מהעבר (ליר עוז יצאה עם דביר סולומון, ותום חיימוב יצא עם ליה נגה, ממש טלנובלה ). בשביל מה זה טוב? בשביל הרייטינג. זה אולי עובד מבחינת הצפיות, אבל למשתתפים זה ממש לא עוזר להכיר.
אגב, הזוגיות של אסתר ואריאל מ"ווארט", שהגיעו להשתתף בתוכנית שידוכים בגיל 21, גרמה לצופים רבים לתהות מדוע הם מיהרו להציג את עצמם בתוכנית ריאליטי מסוג זה בגיל כל כך צעיר. האם אין להם סיכוי למצוא שידוך מחוץ לתוכנית בחיים האמיתיים? התשובה היא שהם ככל הנראה גם חיפשו להתפרסם. ההוכחה לכך היא ששניהם בעלי עסק עצמאי שרצו לקדם, ובנוסף ממש לאחרונה - אסתר קיבלה קמפיין מקניון רמות בירושלים ותהפוך לפרזנטורית שלו. כך שמטרותיהם היו די דומות למשתתפי "אהבה חדשה".
ואז מגיעה "חתונה ממבט ראשון" של קשת 12. אפשר להתווכח על המומחים או על אחוזי ההצלחה, אבל אי אפשר להתווכח עם התהליך. חתונמי היא היחידה שנותנת לצופים ולמשתתפים את הדבר הכי יקר: זמן.
חודשיים של חיים משותפים, כלים בכיור, התמודדות עם משפחות ושיגרה אפורה. זה לא תמיד נוצץ, וזה בטח לא אינסטנט, אבל זה הדבר הכי קרוב לחיים עצמם.
בזמן שבפורמטים האחרים מחפשים רייטינג מהיר או "ווארט" חגיגי, חתונמי לפחות מנסה ללמד אותנו שזוגיות היא עבודה סיזיפית, יומיומית, כזו שלא נגמרת כשהמצלמות כבות. בקיצור, השניים רבים והשלישי לוקח, במקרה של "חתונמי", היא מנצחת - ובגדול.
תגובות