הסבב הזה הכי קשה מכולם. פיזית, הגעתי למיון כי ליטרלי נשבר לי הגב, והשבוע נכנס הדיכאון. קשה מאוד להחזיק מנטלית סבב מילואים עם חמישה קטנים (9, 8, 5, 3, 0.10) ואיש שבשגרת החיים הוא אבא מאוד פעיל ונוכח. זה קשה עוד יותר כשאת יודעת שהם עושים פעולות בט"ש, שחיילי סדיר או מילואים נוספים שהוכשרו – היו צריכים לעשות בשלב זה.
אני מסתובבת עם תסכול וכעס על מי שמנצלים אותנו. הצבא, שלמרות שהחזיר מפטור, יכול היה לפעול בעוד דרכים אם היה מפנים שבאמת יש גבול לאנשים ומשפחות. הוא לא. איך אני יודעת? כשחסר דם, מד"א יוצאים במבצעי תרומת דם. לא ראיתי כאלה בהחזרות מפטור או בקמפיין כלל ארצי שמנגיש את היכולת להירתם. לפחות את פקודת המטכ"ל החרדית סוף סוף העבירו, ומינו יועל"ח מצוינת. בשעה טובה ומאוחרת. אבל נגמרו לפחות התירוצים.
הכעס הגדול יותר הוא על הממשלה שאני הצבעתי לה, אבל גם מי שלא הצביעה לה רשאית לכעוס ובצדק: היא מבינה שתפיסת הביטחון מחייבת עוד כוחות ועסוקה במתן פטור לעשרות אלפי חרדים, מתוכם 22 אלף לפחות שבטוח לא לומדים והיה אפשר לגייס אותם מזמן, עם הרחבת התמריצים הכלכליים שלא ידרשו בכלל מעצרים. היא מושקעת בהעברת חוק שיעצור את התהליך שכבר התחיל, יבטל את הצווים, יחזיר את הכספים ויפקיר אותנו לבד. שבורים ומנוצלים. ואת עם ישראל מצפה לתהליך שכולם יודעים מראש שהוא שקר. ומי שלא ידע שמע זאת מ"גדולי הדור" שלהם.
קשה להחזיק ככה סבב נוסף. הנתינה מרגישה כבר גזילה, הבכי של הילדים והעצבות שלי לא נספגים באדמה. היא רוותה מהם. כשנתחיל לתבוע נוציא לו צו בית, בלית ברירה. אבל הייתה ברירה; אמרנו לפני שנה וחצי להרחיב את צבא הסדיר, הצענו מתווה חלופי שלא יהיה בלוף ויתן מקום ללומדי תורה, תוך מתן מענה לצורכי הביטחון. ובמקום להקשיב, להפנים, לשפר, לתקן – אנו מותקפות על אמירת האמת, על הדרישה האוהבת והכואבת, עבור הבתים שלנו ובעיקר עבור ביטחון הבית הלאומי היקר הזה.
נעה מבורך, שותפתי מעוררת ההשראה, מלאת ערכים ואהבת העם והמדינה, חוותה השבוע מתקפה נמוכה מאוד ומשפילה, בערוץ 14, בכנס מנהלים באילת, ובעלוני השבת. מאות ימי מילואים האיש שלה והיא נותנים במסירות אין קץ, והיא מקפידה להוביל את העשייה לחוק גיוס אמיתי ומניעת חוק רע בכזו אצילות ופוקוס ענייני, הימנעות מכל פרקטיקה לא ראויה. המתקפה שהיא קיבלה השבוע כאבה לי יותר מהמתקפות שספגתי אני.
באיזה עולם מרשים לעצמם להכפיש אשת מילואימניק שתרמה כל כך הרבה ואומרת את דעתה כיאה למדינה דמוקרטית? קשה לכם כי אתם יודעים שציבור גדול צועק איתנו ומאחורינו? שאנו 5,000 נשים בשותפות לשירות? זה לא נוח פוליטית? אז תעשו חושבים ותתקנו את החוק, תפנימו פוליטית שזה לא מה שהעם רוצה. במקום זה תתקפו את העם המגויס והמסור. את הפטריוטים האמיתיים שיגיעו שוב ושוב, אבל רוצים להשמיע קול אחראי שדורש מכם, למען ה', לקחת את האחריות.
אני שבת לבד, אסע לאחותי לבית שמש. אבקש מהשכן להעמיס את המזוודה, כי הגב שבור כבר. אנסה להרים את האווירה, ולחשוב על דברים ללמוד עם הילדים על פרשת השבוע, במקום אבא. יתרו יועץ למשה לא להנהיג לבד. הוא מסביר לו שכדאי לבזר את הסמכויות, אבל נותן גם עצות זהב על סוג האנשים שכדאי למנות: "וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל־הָעָם אַנְשֵׁי־חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת".
הרלב"ג מסביר מה זה "אנשי חיל": שיהיה להם אבירות לב ולא ייראו מאדם, כדי שלא יעוותו המשפט מפני היראה, ותהיה יראת השם יתעלה על פניהם. כמה חשוב, מלמד אותנו יתרו, שאנשי המפתח בכל רמות ההנהגה – לא יפחדו ממי שמעליהם. לא ירגישו מחויבים לפעול ב'רוח המפקד'. שיהיה להם העוז והחיל ללכת על פי האמת, על פי יראת אלוקים, ולא על פי הנאמנות לאדם זה או אחר. כמה חסרים לנו אנשים כאלה בכל רמות ההנהגה. כאשר הסטנדרט הציבורי הוא לשפוט אנשים על פי נאמנותם ל"גוש", אנשי חיל הולכים ומתמעטים.
רוב הביקורת שאנו סופגות היא לא על זה שדברינו אינם דברי אמת, או תשובות ענייניות לגופה של המחלוקת, אלא על זה שאנו לא מפגינות נאמנות ל"גוש", ל"מחנה", לממשלה וכן הלאה. אבל אנחנו זקוקים לאנשי ונשות חיל, וכדי לאפשר להם להיכנס להנהגה – כציבור, אנחנו צריכים ליצור סטנדרטים אחרים. להעריך את דברי האמת, בלי החלוקה האוטומטית של מה אצלנו בגוש ומה בגוש של 'ההם'. להוקיע סגנון של ביזוי והלבנת פנים.
כמו שחרט על דגלו הרמב"ם: "שמע האמת ממי שאמרה". אם אנחנו כציבור נדע להעריך את התכונות הנכונות, לא רחוק היום שאנשי חיל ינהיגו אותנו. בכאב ותפילה שהחושך הזה יהיה לפני עלות השחר. ואולי הקבוצה הזו של הנשים, שערות לבד בלילות ומחזיקות לבד בימים את הבתים ואת המחשבה על עם ישראל וביטחונו, היא היא שתקבע ותגדל ותביא אותנו למציאות טובה יותר.
תגובות