האב השכול חגי לובר מפרסם מכתב פומבי לרמטכ"ל אייל זמיר וזאת לאור הדיווחים כי איים בהתפטרות במקרה ויידרש על ידי הממשלה להרחיב את התמרון בעזה ולכבוש גם את העיר עזה וגם את מחנות המרכז, בהם נמצאים ככל הנראה החטופים.

"לרמטכ"ל המאיים להתפטר", כותב לובר, "לפני שאתה מאיים להתפטר אם לא יקבלו את תוכניתך.לפני שאתה מודיע שאתה עוזב אם לא ינהגו לפי דעתך".

"דע לך שאתה מהווה דוגמה אישית למאות אלפי חיילי סדיר ומילואים, שגם להם יש דעות מוצקות על איך צריך לנהל מלחמה ומה יציל חטופים. ואם אינך מציית לדרג הממונה עליך, שנבחר כחוק על-ידי רוב העם. ואם אתה מתפטר כדי לנקות את עצמך מתוצאות אפשריות. ואם אתה מסרב לבצע את החלטת הממשלה, לאחר ששקלו גם את דעתך".

"זו דוגמה שלילית לכל החיילים, לא לשרת עד שהצבא יעשה את מה שהם רוצים.זו דוגמה שלילית לחרדים, לא להתגייס עד שהצבא יהיה תפור למידותיהם. זו דוגמה שלילית לאמנים וארגוני מחאה, לאיים בהפסקת השירות עד שדעתם תתקבל על ידי הצבא והממשלה.

ולכן אסור לך להתפטר, גם אם הפקודה שקיבלת לא מוצאת חן בעיניך!".

ואם אתה הרמטכ"ל זקוק לדוגמה, קח לך את בני ההרוג יהונתן כהשראה: כי גם הוא חשב שאסור היה לצבא לפנות יהודים מביתם שבגוש. וגם לו הייתה דעה שהצבא חייב לחתור להכרעה וכיבוש. והוא חשב שהמוסר היהודי מחייב להפציץ בתים שולטים כדי למנוע פגיעה בחיילים. ובכל זאת הוא לא ברח מהמערכה. ולא ישב מנגד כשבאה הפקודה. כי הוא הבין שאין מישהו אחר שיגן על אזרחים, ילדים ונשים. ופיקוח נפש דוחה ביקורת ודעה ומחייב מעשים. וכדי שהצבא לא יתפרק חייבים לציית לממונים.

אז הוא ציית לפקודה להיכנס רגלית ולסרוק בתים, וצלף מבית גבוה ירה בו וכעת הוא בין המתים. ואם הוא לא היה מציית ומצטרף לטהרנים, חייו שלו אולי היו ניצלים, אבל הצבא היה מתפרק והיו שוב טבח, אונס והרוגים.

וממנו תלמד, שצריך לציית לפקודות, ואם הממשלה אינה מקבלת את דעתך במלואה. נסה לשכנע, אבל אל תעז לברוח מהמערכה.

כי הגיע הזמן ליצוק משמעות למילה אחריות!

חגי לובר, אב שכול.