מיטל בת 36. היא מסוג הבחורות שכשאומרים את השם שלהן, הוא ישר מעלה חיוך. היא חברה, היא תמיד אומרת כן לכל בקשה, היא זו שמרימה לך אם את בדאון, ותבוא עם קופסת גלידה גם באמצע הלילה אחרי ששלחת לה הודעה של כמה את שבורה. ובעשור האחרון, היא הייתה צריכה 3 פעמים לבנות לעצמה מעגל חברתי. תשאלו "איך? הרי הרגע סיפרת כמה היא החברה המושלמת".

זה פשוט: כי החברים התחתנו. והם הכי אוהבים את מיטל בעולם, והן הכי חושבות עליה, ומתות שתתחתן כבר. אבל החיים.

אחרי החתונה עוד נפגשו, ערב פעם בשבוע, החבורה מתכנסת. לאט לאט, זה הפך לפעם בחודש. ואז הגיע ההריון. הלידה. וביי. גידול הילדים, אחר הצהריים כבר צריך את האימהות האחרות שיש להן ילד באותו גיל. ובערב, העייפות מנצחת, והמרחק בין מפגש למפגש גדל.

והאמת, שגם כשהיה מתאים להיפגש, זה לא נעים לבוא ולראות אותה תקועה מאחור, זה כואב מידי. ואני לא מרגישה בנח עם הטוב שיש לי, לשים לה אותו כך בפרצוף. וגם נושאי השיחה. אני צריכה לפרוק על הלילות לבנים עם הקטנה, וזה קצת פחות ה'אישיו' של מיטל. אני עדין אוהבת אותה בטרוף. חושבת עליה מלא. אבל….

רחוק מהעין, מרחיק מהלב

אז מיטל כבר מתורגלת. הייתה הנגלה הראשונה, של הזריזות שהתחתנו אי שם בתחילת ה20. אז היא עברה לדירת שותפות והתמקמה מחדש חברתית. ואז עברו עוד 8 שנים. ושוב, עוד שותפה ועוד שותפה ענדו את הטבעת ועברו הלאה. ושוב מעבר, להתמקם מחדש. 3 פעמים, בעשר שנים.

וההצעות? אולי פעם בשנה מקבלת היא הודעה מחברה עם הצעה של בחור מהעבודה. כי רחוק מהעין, מרחיק מהלב. אם לא הייתי בקשר עם מיטל, או כל אחד מהחברים הרווקים שלי ב-10 השנים האחרונות, אז כבר לא נעים לי להציע.

ואני לא יודעת בכלל איזה סגנון היא היום, ומה היא מחפשת. ובטח יש לה מלא הצעות, היא כזו חברותית. ויש גם את האפליקציות, הן בטח מעמיסות עליה בדייטים כל יומיים. ונח לנו לחשוב שהיא מסודרת מצד הצעות.

75 אחוז מהרווקים משתפים שהם בקושי מקבלים הצעות מחברים, וככל שהגיל עולה זה כמעט ולא קיים. ואתם יודעים מה? זה מבאס. כי לקבל הצעה מחברה שמכירה את הבחור, זה משהו אחר לגמרי מאשר לקבל הצעה מאפליקציה שלכי תדעי מי זה הגבר, מה באמת הוא מחפש וכו'.

התרחקנו, זו האמת. ויש לה הרבה תירוצים טובים ממש, אני יודעת. אני גם שם.

וכשאנחנו קוראים "חבר'ה, יאללה, תארגנו אצלכם פעם בחודש ערב מאצ'אפ לחברים הרווקים שלכם, תחשבו ותמצאו להם הצעות איכותיות"- אז פתאום החברים זזים באי נוחות. כי איך עכשיו הם יפנו לחברים שלהם שהם כבר לא בקשר איתם 5 שנים? צודקים.

לא רק לחשוב בלב

זו הקריאה האמיתית. אז נכון שיש את מרוץ החיים, נושאי השיחה, העומס והעייפות, אבל אפשר יותר. אפשר להזמין סעודות שבת, להזמין להצטרף לטיול במדבר בחנוכה, להרים טלפון קבוע גם אם זורם לי לדבר יותר עם האמא מהגן שעשועים. אפשר לשמור על קשר, גם אם הוא דורש יותר מאמץ בשימור.

כי אם אני איתה, נפגשות, מדברות, אני גם יותר איתה על זה. ואין מצב שאפגוש מישהו חדש בעבודה ואשמע שהוא פנוי -ומיטל לא תעלה לי מיד בראש ואחשוב אם יש מצב לחיבור.

זה לא רק לחשוב עליה בלב, זה להתחבר לכאב. וכן, גם מותר להתפלל בהדלקת נרות שהיא תזכה כמו שאני זכיתי.

זה להישאר חברה. להתאמץ על הקשר. כי זה מה שחברים עושים.

*

שירה מס, מנכ"לית ארגון "באים בטוב"