ישנו פרדוקס מובנה ומעיק בתשעה באב שלנו.

מצד אחד כדי להתחבר לרעיון של היום, כל אחד מתאמץ לקונן בדיוק כפי שקוננו אבות אבותיו מאז חורבן הבית, בלחן המדויק ובפרטי המנהגים.

אבל המאמץ שלנו לשמר את מסורת האבלות כמעט מטשטש מבית הכנסת שלנו את העובדה הפשוטה שאנחנו בדיוק בדור התיקון, וכל התנאים לבניין המחודש כבר הבשילו, ממש לאחרונה.

אדם הראשון, שלושת האבות, משה רבנו ויהושע בן נון, שאול ודוד, כולם היו הכנה למלכות שלמה, שבמרכזה התנוסס בית המקדש שהתחיל להתרקם כמרכז האמונה של האנושות.

אבל דווקא אז, דווקא כשעם ישראל הגיע לשיא שלו, הכל התנפץ. לפני 2445 שנה נחרבה מלכות בית דוד, ומאז לא חזרנו לעצמנו.

קיבלנו הכל מלמעלה, לא הגענו בכוחות עצמו להישגים שלנו. לכן לא היינו יכולים להצליח. היינו חייבים גלות, שבה איבדנו את כל המערכות, כדי לבנות את התורה שבעל פה, שבונה אותנו שלב אחרי שלב.

בתום צמיחת התורה שבעל פה, חזרנו כמובן לארצנו, בנינו אותה במשך 75 שנה, וכעת, בדיוק בתשעה באב תשפ"ג, אנו בשלים לחזור למלכות בית דוד עם החיסון שנתנה לנו הגלות.

אנו מחוסנים מפני חטאם של אבותינו, ולכן אנו בטוחים שהפעם נצליח. נותר לנו רק לשחזר את העבר, לחדש ימינו כקדם.

מוזיקה משרטטת תמונה. קינה ועוד קינה, פזמון ועוד פזמון, והמתאבל טס בחזרה במנהרת הזמן לבית ראשון. הוא מרגיש את העוצמה של הממלכה, ומתוך כך את ההתנפצות הגדולה והשבר ההיסטורי.

חשוב לקונן כדי להרגיש את חווית האובדן של יהודי בית ראשון, אבל אי אפשר להמשיך להתאבל כמו פעם. אנו בדור של תיקון, של עשייה, של בניין. ישנם שני דברים מרכזיים שכל יהודי יכול לעשות, כדי להשלים את מעגל ההיסטוריה שזכינו לחיות בו.

הראשון הוא ללמוד את ההלכות. בדורנו הלכות שבת וברכות לא מספיקות, צריך גם להתרחב לסדרי קדשים וטהרות. משנה יומית בטהרות, הלכה אחת ברמב"ם בית הבחירה. כל יום קצת. אין דרך טובה יותר להבין מה חסר לנו ולהתקדם לשם, מאשר לימוד קדשים וטהרות. כל ישיבה וקהילה יכולות לדאוג לשיעור שבועי בנושאים הללו, כל השנה ולא רק בתשעת הימים.

הנושא השני הוא להסיר את המכשול שחוסם אותנו. לא לחינם הקב"ה גלגל שבדרך להקמת המקדש נצטרך להתמודד עם ההתנגדות המוסלמית. כך הקב"ה מזכיר לנו שבית המקדש לא נועד עבור עצמנו אלא עבור האנושות כולה, ורק אם נסביר לעצמנו, לחברה הישראלית, לעולם המערבי-נוצרי ולעולם המזרחי-מוסלמי, שרצוננו להיטיב לכל האנושות ולשם כך אנו צריכים מקדש, נוכל להתקדם לכיוון שלו. בלי שיח אוניברסלי ניאלץ להמתין למקדש שיורד משמיים.

את השיח הזה כל אחד ואחד יכול לקדם. תחילתו בהבנה מה התפקיד של עם ישראל בעולם, המשכו בדיבור בלתי פוסק על כך עם כל מי שרק אפשר, וסופו בתחנונים אל רבני ישראל שיפנו אל אומות העולם בשם העם היהודי וידברו כמו שנביאי התנ"ך מדברים, בתודעה היסטורית אמונית מלאת עוצמה והשראה.

בבוקר בוכים כדי לחוות את האובדן, בצהריים מתחילים לחשוב איך בשנה הבאה נעשה עוד צעד בדרך לתיקון ולבניין. כדי שילדינו כבר לא יצטרכו לבכות.