אני מודאג. וזה ממש לא המצב הרגיל שלי. ימי בין המצרים מכניסים אותי תמיד לאיזה מתח לאומי. הימים הללו עושים את זה בעצימות גבוהה בהרבה. אני לא פסימי, אבל בהחלט מודאג. אם בקוקפיט הלאומי שלנו היו שעוני מודדים כמו במטוס או מכונית והיינו מודדים בהם שנאה וכעס, כנראה שהיינו מגיעים לאזורי הסכנה העליונים והאדומים בוהקים. על אלה עיני בוכיה.

יש הרבה מאוד שנאה ואלימות המופנת למי שנאבקים בהפיכה המשטרית (ולגילוי נאות: אני מבין הנאבקים וממובילי מחאת הדמוקרטיה בנגב). קללות, חסימות, אגרופים, ניסיונות דריסה ושאר ירקות מזעזעים.

ויש גם תופעות קשות בתוך מחנה המוחים העצום: גזענות כלפי מזרחים וערבים. שנאה כלפי חרדים. זלזול במי שחושבים אחרת. לא כל ביקורת היא שנאה וגזענות, אבל יש בהחלט גם כאלה. ולא תמיד יש מי שיגיב מיידית ובאופן נחרץ כפי שעשתה חברת הכנסת נעמה לזימי בועדת הצעירים, כשמוזמן שלה ממחאת ההייטק דיבר על "המרוקאים הבכיינים" ולא בכל מקום מתנדבים לשים במוקד גם את המקומות הללו, כפי שעשינו במוצ"ש האחרון בבאר שבע אחרי גרפיטי שנאה על בית כנסת בעיר. אנחנו הרי אלופים בלהכות על חזם של אחרים.

חם שם בחוץ ועוד ועוד מקרי אלימות מצטברים. אבל, אלו רק קצה הקרחון. במובנים רבים קל יותר לטפל ולהתגונן ממה שנראה לעין. הרחק מהעין הזו מסתובבות פצצות מתקתקות של אנשים שחרדים לעצמאות שלהם, לביטחון שלהן, ליכולת שלהם לחיות במדינה חופשית ודמוקרטית, לכמה הקול שלהם שווה וכמה באמת שווה ניצחון פוליטי. הרחק מהעין מסתובבים מי שרוצים הכרעה, ניצחון מוחץ ודורס ומוכנים להסתפק בהשפלת היריב ולא משנה מה יהיו התוצאות. מאלה אני חושש באמת ולכן נאבק גם בחוסר אחריות של הנהגה שמסרבת לראות את הסכנות הללו.

עד כאן דיבורי בין המצרים. המסקנה? בטח אקרא להידברות (ואני קורא). אצהיר ששינויים משטריים עושים רק בהסכמה רחבה (מצהיר). ובכל זאת, כפי שכבר הזכרתי, יש לי דעה מאוד ברורה. אני מאמין שהחקיקה המשפטית שמוביל שר המשפטים, בתמיכת קואליציית נתניהו, הרסנית ומסוכנת לישראל. דחוף, חשוב והכרחי לבלום אותה כליל. ובהקדם. המנועים המרכזיים של החקיקה הזו הם שנאה, גזענות וסיפוח. הם לוקחים אותנו, בחקיקה המשפטית ובמהלכים נוספים, למקום המוסכן ביותר שהיינו בו מאז מלחמת השחרור ב1948. במונחים כלכליים (ע"ע התרסקות ההשקעה בהייטק הישראלי), בינלאומיים (ע"ע המשבר העמוק מול ארה"ב) ובטחוניים (הטרור מחד וכנופיות הפשע שרוצחות מאות בישובים הערביים, מאידך).

זה לא אומר שאני חושב שמערכת המשפט מושלמת ולא צריכה תיקון. רחוק מזה. זה ממש לא אומר שאני חושב שהתומכים בחוקי ההפיכה הם בורים, פשיסטים, ביביסטים או כל כינוי גנאי שתבחרו (ומולו יש כינויים גרועים עוד יותר למחנה הנאבקים). הם משפחתי, שכני וחברי. זה לא אומר שאני לא מבין שהמשימה שלנו היא להכריע את הויכוח הקריטי הזה באופן שלא ימוטט אותנו. גורל אחד שם אותנו כאן, את כולן וכולם. ובכל כוחי אני לא רוצה לוותר על אף אחד. על נשים וגברים, יהודים וערבים, חרדים, דתיים, מסורתיים וחילונים, להט"בים וסטרייטים, אשכנזים, מזרחים, דוברי רוסית ויוצאי אתיופיה. ומי שתבחרו עוד להוסיף לרשימה. לא לוותר על אף אחד ואחת.

אז יש לי דעה ברורה ואני יוצא בשבילה לרחובות. ואני לא מוותר על אף אחד. ובעיני, הלקח של קמצא ובר קמצא מחזיק את שני אלה בדיבור אחד. נכון, השנאה העבירה את המארח האנונימי שגירש את בר קמצא, על דעתו. וכבר בגן למדנו ש"שנאת החינם" הזו היא שהחריבה את בית המקדש. אבל, האמת היא שמסכת גיטין מבהירה לנו שהאשמה המרכזית היא דווקא על השותפים הפסיביים. אלו שלא מיחו. התביעה שלא לשתוק, "לא תוכל להתעלם", היא שמוציאה אותי לרחובות. מרטין לותר קינג דיבר על הזמנים שבהם אי אפשר לשבת על הגדר. אנחנו בזמנים כאלה.

אז החכמה הגדולה לא תהיה להסתגר בפינות חשוכות ולא לומר את דעתנו מפחד הקרע. אלא לצאת, לומר ולעיתים לצעוק. ולהישאר ביחד. יש מי שמזלזל בקריאות "אחים אנחנו". כנראה זה מי שיש לו את הפריבילגיה לזלזל. זה שאין לו אחים ואחיות, שכנים ושותפים שהם "אחרים", שהם יריבים שנותנים פייט. אז כן, אחים אנחנו. ואחים רבים. ואחים קוראים בקול גדול כאשר יש תהום לפנינו ויש כוחות שמנסים להשליך אותנו פנימה, בדעת או שלא בדעת. בימי החורבן הללו אני לא מייחל שיבוא "שקט" שלא יאפשר לתקן ולגעת בשאלות שצפו מעמקי קיומנו. אני מייחל לשינוי לטובה. יבואו עוד ימים רעים. יבואו מחירים קשים. והלוואי והדברים הטובים שיצמחו מהמשבר הזה, יהיו רבים מהם. אני מאמין.