המירוץ למירון

אף פעם לא הייתי בל״ג בעומר בהר מירון.  צפיתי מדי פעם בסיקורים בטלויזיה, ותסלחו לי על הדמיון, אבל זה היה נראה כמו: ״החרדים נוהרים למדורות, ועמותות השנור ממנות אוטובוסים והסעות וגו׳״ (כל חיבור אסוציאטיבי הוא רק בראש שלכם).

גם איכשהו מבעד למסכים הכל היה נראה שחור. חמישים גוונים של שחור: משטריימל, דרך כיפות שחורות, נעליים שחורות. (ממש כמו הסיפור של יהונתן גפן על האיש השחור) אפילו לפעמים מדורות שנשרפו והשאירו יערות שרופים.

לא התכוונתי לחרוג ממנהגי גם השנה (מנהג זה מנהג) ובשום אווטלוק שלי לא היה כתוב שיש לי פגישה עם רבי שמעון, אם כי אחרי סדנת הקול ברימון היומן היה פנוי יחסית לכן כש-ר׳ כתבה לי שיש לה מחשבות לנסוע לקבר הרשב״י, אמרתי לה ספונטנית שאם היא נוסעת אני בא איתה. לא יודע למה, ככה יצא לי.

גם מכפת לי להגיד, תכל׳ס מה הסיכוי שהיא באמת תשיג אישורי כניסה לאזור הצפון בל״ג בעומר אחרי ועדות החקירה. יותר פשוט להשיג כרטיסים לגמר של ביתר נגד נתניה. (אם למישהו יש – דברו איתי בפרטי!!!). העניין הוא שכשר׳ רוצה משהו, היא משיגה אותו.

אספתי אותה ואת כרטיס v.i.p שהצטרף כטרמפיסט של כבוד לנסיעה. אני כל כך אוהב את הצפון בתקופה הזו של השנה, וכל מי שלעג לי ש-״זיכרון זה לא צפון״, שוכח שנקודת הפתיחה שלי כבר השתפרה. הגליל כבר לא נמצא במרחק נסיעה כל כך רחוק, והכבישים שלו כאלה ירוקים עכשיו. (ר׳ אמרה לי לשים לב ל-50 גוונים של ירוק, לפני שפוגשים את אלה של השחור).

הבשורות הטובות – לא היו פקקים. הבשורות המעט פחות טובות – בצומת דלתון, כבר הוצבו שוטרים, מצויידים בטכנולוגיה שיודעת לזהות איזה רכב מורשה להתקדם במשחק הריאליטי – ״המירוץ למירון״ ואיזה רכב צריך להישאר שני תורות בלי להתקדם.

הסתבר שה-vip שאנחנו מכירים כ- very important people הוא בעצם – וי.אי.פי –  ווס ארצעך פוליסמן.

אז את התור שלנו חיכינו במרכז המבקרים של יקב אדיר, ואח״כ ביקב רימון, פגשנו אנשים טובים, וטוסט קצת פחות. חזרנו עם יותר נחישות ואסרטיביות לאותו שוטר, שהביט בנו, וסימן לנו להכנס. (וי. אי. פיקס!) בזבזנו את הקסם האישי הראשון עליו, והתקדמנו הלאה מירונה.

תחנה הבאה – ספסופה, גם שם עכבו אותנו דקות ארוכות באמצע הכביש. אבל במסגרת החלוקה של המדינה לסגמנטים, ביום כזה נדמה לי שלכפה הסרוגה יש מעמד גבוה יותר מול המשטרה מאשר כל חסידות אחרת. (היה שווה להיות חירניק) באור הגנוז פג התוקף של הכרטיס ואולי גם הקסם האישי.

יש משהו ב-״הליכה אל…״ שלפעמים לא פחות מהנה מהיעד. ר׳ ניסתה להמחיש לגבר עם עולם דימויים נמוך שכמוני, את החוויה – ״זה כמו הליכה למשחק כדורגל״ והיא כמובן בחרה בדוגמא הכי מתאימה. מי שהלך פעם למשחק גמר גביע (מוכן כבר להעלות את המחיר אם יש לכם כרטיסים לבית״ר נגד נתניה…), מכיר את התכונה של עשרות אלפי אוהדים צועדים לעבר המגרש, צעיפים, חצוצרות, מוסיקה, רוכלים, דוכנים, שמחה והתרגשות באוויר. וככל שמתקרבים למגרש/למקדש הכל הולך ומתעצם. האנשים, ההמולה, האנרגיות.

כשהגענו למעלה, זה היה המקום להתפצל למתחם של נשים ומתחם של גברים. קבענו שניפגש בשעה מסוימת ממש ליד השלט שכתוב עליו ״רשב״י מתוק מדבש״, והלכנו כל אחד למחיצה שלו. חייב לציין לזכות משטרת ישראל שהם עשו עבודה מצוינת ושמרו על הסדר, באירוע לא פשוט. מדובר בעשרות אלפי אנשים. לא פלא שהלכתי לאיבוד ומצאתי את עצמי פתאום בעזרת נשים. אבוד. גבר יחידי בין אלפי בחורות/נשים סביבי!!! רק תבחר. (לכל אלה שלא מאמינים בתפילות, תראו כמה מהר תפילה מתקבלת, מה גרוש צריך יותר מזה).

הצלחתי להגיע הכי קרוב שיכולתי, וזה היה הזמן להתפלל מנחה. הוצאתי את הטלפון כדי להתפלל ממנו, ואז נתקלתי בשלט שאומר: ״נא לוודא שהשטח נקי מסמארטפונים״. מילכוד 22 – אני רוצה להתפלל, הטקסט באפליקציית ״תפילות״ בסמארטפון, אבל הפשקוויל…

קצת אחרי הזמן המיועד הגעתי חזרה לשלט ״רשבי מתוק מדבש״ וחיכיתי ל-ר׳. כעבור זמן מה קמתי לראות אולי היא הלכה לאיבוד. מסתבר שהיא ישבה עשרים מטר ממני. מתחת לשלט נוסף של ״רשב״י מתוק מדבש״ כמה לא חכם מצידי כפרסומאי לקבוע ליד שלט כזה. זה כמו לקבוע במרכז תל אביב מתחת לשלט – ״די לדיקטטורה״.

ר׳ סיפרה שהייתה לה שיחה עם מישהי שהסבירה לה שהיה סיכום מפורש שאנשים לא ייכנסו עם אייפון למתחם, וכמה אייפון זה דבר נורא, וייצר הרע, ורק לא אייפון. הסברתי ל-ר׳ שאם האשה הזאת מלכלכת כ״כ על אייפון, בדוק היא סוכנת מכירות של אנדרואיד. בדרך למטה עוד הספקנו לרכוש סטיקרים משעשעים, אחד מהם "anidos" בלוגו של אדידס. אם כבר אני הייתי עושה גם Haareebok… בלוגו של המתחרים. אולי בשנה הבאה.

חזרנו עייפים אך מבורכים.

אז במסגרת הפעמים הראשונות שלי בחיים אני יכול לסמן וי (אפילו וי.אי.פי) על ל״ג בעומר במירון. פייר? – התרגשב"י.