נדמה לי שאני לא מהאנשים שקונים הרבה בגדים, ובכל זאת פעם בכמה זמן, לפני חג או אירוע, אפילו בנסיעה האחרונה עם הילדים מהגשמת חלום, כשנתנו זמן בלו״ז לקניות, בקניון קטארי מפואר, מצאתי מכנסיים ואפילו חולצה מיוחדת.

מה שהרבה יותר מעניין מהקניות, הוא העובדה שמהרגע שהבגד מגיע אלי הביתה, הוא נכנס לארון, בדרך כלל עוד עם הטיקט ופתק ההחלפה, מונח שם אחר כבוד ולא יוצא. למה? בכל פעם שאני עובר על החולצות לאירוע או אפילו לשבת, אני חולף על פני החולצה או המכנסיים, מתעכב לשבריר שניה ועובר הלאה ללבוש את הבגדים המוכרים שנמצאים ברוטציה הקבועה שלי. "זאת חולצה חדשה וכ"כ יפה שצריך לשמור אותה להזדמנות מיוחדת".

וכך, שבוע אחרי שבוע, אירוע אחרי אירוע, שהרי בואו, חתונה של הבת של חבר אהוב ככל שיהיה מהשבט בבני עקיבא, באמת מצדיקה עכשיו לחנוך את החולצה המהממת הזו? גם די ברור שיהיה שם מלא מטבוחה וסחוג (מהצד התימני), ומרפי ידידנו מאד אוהב את השילוב המושלם של אולמות חתונות, מטבוחה ובגדי היורם החדשים…

אגב מרפי (לא אדי, החוק), גם תמיד מושיב אותך בחתונות ליד הרמקולים הענקים, בדיוק ביום שדי ג׳יי – T.T (תגביר תווליום) מחליט שהטקסט של הרב השתנה ל: "עוד ישמע (תגביר נשמה), בהרי יהודה (עם כל התהודה) ובחוצות ירושלים (תן, תן בווליום כפליים) קול פאסון וקול שמחה-חה-חה, (שים מלא אקו שישמע רק אותך).

וואו. סטיתי מהנושא. אבל מישהו היה צריך לדבר על הפיל הלבן הזה בחדר, או באולם.

אז שוב לא לבשתי את החולצה היפה שעדיין מונחת בארון, מאוגוסט 2020 (עוד מעט היא חוגגת חופשת שחרור). אפילו יאיר שרקי המתוק כבר יצא מהארון, והיא בשלה. (כלומר היא עוד לא בשלה…)

ואני שואל את עצמי, מה זה האירוע הזה שיגרום לי ללבוש אותה?גילוי נאות, עניין החולצות עלה כבר על הספה של טלי המטפלת.הרי החולצה היא סימבול, היא לא העניין.מה העניין הזה שאנחנו חושבים שהוא ״אירוע משמעותי לחגוג אותו״ (״אנחנו״ זו דרך יפה של מטפלים להגיד – ״אתה״).

אז ״אנחנו״ מחכים לפעמים בתודעה ל-״משהו״ הזה שיקרה, שיצדיק את המהלך שלנו, את הטיול הזה למדבר, או אפילו לשבועיים בהודו, או חגיגה הכי קטנה של ״משהואים״ קטנים שתכננו לעשות פעם כשיהיה זמן, או כשמשהו יצדיק את זה. באמת שעשיתי עבודה משמעותית מאז שיחת החולצות החדשות, ולמדתי לחגוג הרבה יותר אירועים פשוטים ויום יומיים. אפילו החלום לעבור לגור לתקופה בצפון (טוב לא עד מטולה, מצטער אמיר…) מתחיל לקרום עור ומתווכים. רק את מחסום החולצות והמכנסיים החדשים עוד לא פרצתי.

ואולי בכלל זו טראומה היסטורית. אי שם בשנת 2000 בפרסום שלמור/אבנון/עמיחי הזכור לטוב,זכינו בפרס בפסטיבל ניו יורק על אחת הפרסומות למותג-orange. יורם דמבינסקי (דמבו) ואנוכי שניהלנו קריאטיבית את המותג, טסנו לאירוע בניו יורק (תודה לגדעון עמיחי שפרגן!), ולכבוד האירוע שהיה יוצא דופן בקנה מידה ישראלי, רכשתי לעצמי בשדרה החמישית חליפה מתאימה למעמד המחייב.

ביום האירוע נכנסנו לטקס ברוב הוד והדר, ואיך לומר? היינו די בולטים בתוך אנשי הקריאטיב. פחות או יותר היחידים עם חליפות… אנחנו והבחור שהעניק את הפרסים (שבעיני נראה יותר כמו כומר). אז חזרנו לארץ עם הפרס היפה, ואת החליפה המושקעת, שמתי בארון עד להודעה חדשה.

שנה אחר כך, זכיתי לנסוע לראשונה בחיי לפסטיבל קאן לפרסומות! וואו, העיירה הנוצצת, ה-״פאלה״, הפפאראצי, והשטיח האדום הענק המפורסם, זה בהחלט היה נראה כמו שעתה הגדולה של חליפת ניו יורק לצאת מהארון.

פסטיבל קאן לפרסומות הוא אירוע הפרסום החשוב ביותר בעולם.הוא מתרחש כבר למעלה מ-60 שנה בכל יוני. (פסטיבל הסרטים בקאן מתרחש בכל שנה בחודש מאי). לפסטיבל הפרסום בקאן מגיעים אנשי הפרסום והקריאטיב המובילים מכל קצוות תבל.

אבל אנשי קריאטיב אמיתיים, כמו כשכבר הייתי כנראה אמור להבין שנה קודם, בקאן אף יותר מניו יורק, לובשים ג׳ינס יפה, וטישרט קולית. המהדרים ילבשו גם חולצה מכופתרת צבעונית או בסגנון הוואי, והמהדרין מן המהדרין (או המקצרין מן המקצרין) לובשים מכנסיים קצרים.

ואני לא מדבר רק על ההליכה בטיילת. ככה גם הולכים להרצאות, וחלקם עולים ממש כך על הבמה לקבל פרס. אם אתה מזהה חליפה פה ושם, הרי שברור לכולם שמדובר בלקוח, או בסמנכ״ל תאגיד עולמי כלשהו… (אני לא עונה על ההגדרה של אף אחד מהם).

כמו שאתם מבינים, החליפה לא יצאה מהמזוודה, לא זכתה לראות את הכחול כחול של הריביירה, לא את האדום אדום של השטיח, ולא את הבורדו בורדו של הקוקטיילים. היא חזרה ארצה לארון כלעומת שבאה, ולא יצאה ממנו.

התאוריה שלי היא שהחליפה סיפרה את הטראומה מקאן, גם לשכנות שלה, החולצות החדשות שקניתי פה ושם עם השנים, שבחרו להישאר מראש בארון, ולא לצאת ממנו, (הם אפילו לא ביקשו להישאר בינתיים אצל חנוך דאום בבית עד יעבור זעם).

לא יודע אם יש פה מוסר, או השכל, אבל אם יש לכם חולצות בארון, חלומות במגירה, או שאיפות בלב, אל תחכו לאיזו הזדמנות שתתאים להם. תתאימו להם את ההזדמנות.

יורם לוי הוא פרסומאי, מוסיקאי ומרצה בתחום הפרסום והתמכרויות.