זה מספר שבועות שעלייתו של השר איתמר בן גביר להר הבית מייצרת כותרות. דעות ופרשנויות מושמעות מעל כל בימה בנוגע להשלכות הצפויות ובנוגע להצדקת או שלילת הביקור. הדיון מבורך וחשוב, אבל לתחושתי, הוא נערך במעמד צד אחד בלבד, ללא הבנה בסיסית של הצד השני.

לא, אני לא מתכוון להבנת הפערים ההדדיים שבין ימין לשמאל, שוודאי יכולים לעשות מאמצים נוספים להבנת המחשבות מעבר למתרס, אלא להבנת הצד היהודי-ציוני את הצד המוסלמי-פלסטיני.

ברצוני להסביר בקיצור כמעט בלתי אפשרי את מעמדו והמקום אותו תופס מסגד אל-אקצא בקרב הציבור הערבי, שבין הים לנהר – שמעתה לשם הנוחות נכנה (שומו שמים) "פלסטינים".

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

השר איתמר בן גביר בהר הבית (דוברות)

אל אקצא- המקום בו הלאומיות הפלסטינית מתאחדת עם האסלאם

שני כוחות מרכזיים פועלים במזרח התיכון המודרני – הלאומיות והאסלאם. במידה רבה, שוללים השניים האחד את השני ומציגים בהתאמה את הדת או את החילוניות כאשמים בחולשתו הצבאית, תרבותית וכלכלית של המזרח התיכון אל מול מדינות המערב.

כאן, יש להציג את אל-אקצא כסמל מכונן שיצר איחוד בין שתי התנועות האלה – הלאומית והדתית – במרחב הפלסטיני וודאי, וככל הנראה בעולם הערבי והאסלאמי כולו. בניגוד למקומות אחרים במזרח התיכון הלאומיות הפלסטינית שזורה בדת האסלאם בקשר בל יינתק.

אפילו המפלגות הקומוניסטיות, בתנועה הלאומית הפלסטינית, דוגמת החזית הדמוקרטית, הצהירו כי הן רוחשות: "כבוד עמוק לאמונות ולתחושות הדתיות, המהוות יסוד חשוב מבין המרכיבים החשובים של אישיותו הלאומית של העם הפלסטיני וגורם עיקרי בחיזוק עמידתו האיתנה מול הפלישה התרבותית הציונית".

(צילום: חיים גולדברג)

ניתן לנתח את הגורמים לאיחוד זה ממספר כיוונים, אך מפאת קוצר היריעה אתייחס למרכזי שבהם לעניות דעתי – פערי הכוחות בין הציונות לפלסטינים.

חולשת התנועה הפלסטינית אל מול התנועה הציונית גרמה לה לנסות ולאחד שורות עם כל מי שיוכל לתת גב למען מאבקה לעצמאות. כך, הטרמינולוגיה הפלסטינית פנתה לאורך השנים הן אל גורמים אסלאמיים והן אל גורמים לאומיים פאן-ערביים.

אל-אקצא כיום הוא מושג המתייחס לכלל המבנים על רחבת הר הבית אך כיפת הסלע במקורה איננה מבנה דתי מובהק, וככזה, הפיכתה לסמל לאומי "חילוני" יכולה הייתה לשמש כסמל לכלל הפלסטינים תושבי המרחב ללא הבדלי דת, ושימשה היטב את הזרמים הלאומיים.

מצד שני, היותו של הר הבית המסגד השלישי בחשיבותו לאסלאם, שימש את הפלסטינים לגיוס התנועה האסלאמית העולמית לטובת מאבקה בכוחות הזרים המאיימים לכבוש אותו, ומאז 1967 המחזיקים במקום המקודש בפועל.

כך נוצר איחוד בין הלאומי והדתי בכל הנוגע לאל-אקצא – מתוך אינטרס בגיוס כלל הכוחות הפוליטיים והדתיים הפועלים במרחב.

חולשת ההנהגה הפלסטינית עצמה כלפי פנים תרמה גם היא להתגבשות מעמדו של אל-אקצא כמוקד המשלב ללא הפרדה לאומיות ודת. אש"ף איננו גוף דתי אך על מנת לגייס את דעת הקהל הפלסטינית, הסונית ברובה המוחלט, חרט על דגלו את המאבק על אל-אקצא.

לחמאס הדתית כמובן, אין נח מלהצטרף למטרה זו. כך, נוצר מצב שהגורמים הלאומיים "נכנעים" לדעת הקהל הדתית ומשלבים לאומיות ודת בסמליהם. המשמעות של אחדות ניגודים זו, היא הפיכת אל אקצא לסמל שהוא בו זמנית לאומי ודתי ולכן- עומד במרכז המאבק הפלסטיני נגד ישראל.

(צילום: מינהלת הר הבית)
יהודים בהר הבית (צילום: מינהלת הר הבית)

הפחד הגדול ביותר: בניין בית המקדש מחדש בהר הבית על חורבות אל אקצא

משהבהרנו את המשמעות הסמלית הכפולה של הר הבית, יש להידרש לשאלה מה היא אם כן משמעות הנוכחות היהודית בהר הבית כפי שהיא נתפסת בעיני הפלסטינים. גם כאן, מפאת קוצר היריעה, אתייחס לגורם המרכזי בלבד – חוסר יכולתם של הפלסטינים לתפוס את הציונות כתנועה שאיננה דתית.

המוסלמי המאמין, המייחס למילות תפילותיו ובקשותיו מהאל משמעות פשוטה וישירה, יהודי המתפלל שלוש פעמים ביום ו"תחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים", המכריז "לשנה הבאה בירושלים הבנויה" והמברך "ובנה ירושלים" – באמת ובתמים שואף להשיג מטרות אלה – ומוטב כל עוד הוא נמצא בעמדת כוח פוליטית.

אל-אקצא לתפיסתם, אכן נמצא בסכנה וכל נוכחות יהודית על ההר רק מקדמת את הגשמת המטרה הדתית יהודית – בניין בית המקדש מחדש על חורבות המסגד.

בנוגע לכנות הפחד של העומדים בראש התעמולה המכריזה כי "אל-אקצא בסכנה" (הבולטים שבהם חאג' אמין אל חוסייני וממשיך דרכו ראאד צלאח) ניתן לנהל דיון, אך אין לפקפק בנוגע לחשש של הציבור הפלסטיני כי אכן כך הדבר.

האיחוד המחשבתי שנוצר בין לאום ודת בצד הפלסטיני מקרין על תפיסתם את הציונות, התנועה הלאומית מולה הם מתמודדים, ומנטרל כל ניסיון להסביר כי על פי היהדות (הקלאסית לפחות) בניין המקדש הוא חלום השמור לימות המשיח.

דגל ישראל בהר הבית (צילום: רועי זאגא, מדריך ארגון בידינו)

בניגוד ליהודים, האסלאם לא חווה שברים תיאולוגיים דוגמת חורבן הבית ומרד בר כוכבא שהטמיעו ביהדות את היכולת לקוות לעתיד טוב ולתלות את יהבה בהתערבות אלוהית עתידית ללא כוונה לפעול באופן אקטיבי על מנת לקדם עתיד זה.

הציונות נתפסת כתנועה שמטרתה בניין המקדש, ולא תעזור אף טענה, הצבעה על כך כי אין אף מפלגה יהודית שהכניסה את זה למצע שלה או שיש פסיקות של גדולי הרבנים מזרמים שונים האוסרות כליל על עליית יהודים להר הבית.

החילוניות הציונית, נתפסת כלא כנה במקרה הטוב, וכתרמית והטעיה במטרה להרגיע את השומרים על אל-אקצא במקרה הרע.  מסיבה זו, כל נוכחות ממשלתית על הר הבית שולחת גלי פחד אמיתיים בציבור הפלסטיני בנוגע להתממשות פחדיו הגדולים ביותר – פגיעה ממשית בסמל ההתנגדות המרכזי מימוש מטרות הכיבוש וביטול זכויותיהם על הארץ.

מסיבה זו עלייה להר הבית, וודאי של נבחר ציבור, היא אירוע שאין להקל בו ראש מבחינת המשמעות בה הוא נתפס על ידי הצד השני.

מטרתי בדברי אלה היא ביסוס הדיון, ולו בצורה מינימאלית, על הבנת הצד השני ומתוך כך לגבש דעה רצינית המבינה את ההשלכות של כל פעולה על הר הבית. ירושלים כסמל ציוני וכסמל פלסטיני עומדת ותמשיך לעמוד במרכז הפולמוס הלאומי-דתי על הארץ.

הבנת הסוגייה לעומק היא שלב מהותי בביסוס דעה רצינית ומנומקת על כיווני הפעולה השונים העומדים לפתחנו.

הכותב מנהל את תכנית הסיורים "זאת ירושלים" במזרח העיר, ומרצה לתחומי מזרח תיכון ואסלאם.