הלומד באגדה של קמצא ובר קמצא נשאר בצריך עיון : על מה חרבה ירושלים? – על הפגיעה בבר קמצא, או על ענוותנותו של זכריה בן אבקולס? האם יש קשר בין שני הסיפורים, ומדוע כרוכים הם יחדיו?

בחלקו הראשון של הסיפור, מתוארת השפלתו והדרתו של בר קמצא מהסעודה, שכתוצאה מכך הוא זומם להפליל את החכמים ולכן מייעץ לקיסר לשלוח קרבן לירושלים ומטיל בו מום הפוסלו למזבח. חכמים דנים בהקרבתו ופוסלים זאת, הקיסר המושפל והמודר מהמזבח עולה להחריב את העיר.

הואיל והחכמים לא מחו, כנראה שנוח להם עם פגיעה כזו בזולת

עיון ספרותי פותח צוהר להבנה זו: בר קמצא מלשין על חכמים (מאכיל אותם קורצא)  "הואיל והוו יתבי רבנן ולא מחו ביה, שמע מינה קא ניחא להו" [תרגום : הואיל וישבו חכמים ולא מחו במחולל הפגיעה, כנראה שנוח להם עם פגיעה כזו בזולת]. הפגיעה בבר קמצא אינה מדחייתו מהסעודה והעלבתו, אלא משתיקת החכמים נוכח הפגיעה בו.

בדרכו להרס מטיל הוא מום בקרבן, מום הפוסלו למזבח בירושלים, אך אינו פוסלו למזבח הקיסר: "מומא בניב שפתים, ואמרי לה בדוקין שבעין". בעל האגדה דורש את הסיפור כאחד : ירושלים חרבה עקב מום בשפתיים ובעיניים-החכמים שדוק כיסה את עיניהם, ונאלמו שפתותיהם.

מום העיוורון והאילמות של חכמים, הוא המניע להלשנה הפטאלית והוא נדרש באופן מטפורי בקורבן שאינו ראוי למזבח, הווי אומר : החכמים שאינם ראויים להנהגה. ראוי להתבונן בממד הסרקסטי באגדה : קדושת המזבח מחייבת פסילת קרבן הקיסר הנגוע במומים אלו, אך הנהגת החכמים אינה ערה לכך כי 'כל הפוסל-במומו פוסל'.

על כך חרבה ירושלים (צילום: שאטרסטוק)

וכי אין פגיעות במחננו, והכל טהור ונקי?

ואני עסוק בחדשים אלו במום שבעיניים ובשפתיים של החכמים האמורים להנהיג את העם היושב בציון.

מה גורם לעיוורון ולאילמות של מנהיגים ורבנים, וראשי ישיבות רבנן ומרנן?! וכי אינם רואים את ביזוי התורה וחילול ה' הנורא מול עיניהם. וכי האמירה כי יהודייה לא תלד את בנה לצד אישה נוכרייה, יידוי אבנים ועקירת זיתים, נעלמה מעיניהם?

וכי צעקת הפגועות והמושפלות והרמוסות על ידי מנהיגים ורבנים, אינה מצדיקה קריעה ומספד וצום?

וכי אין פגיעות במחננו והכל טהור ונקי, והניצול הנו פרי דמיונם המושחת והטמא של הכנסייה, האיחוד האירופי, הקרן החדשה ועושי דברם?!

קופולוביץ ואלון, ולדר וקצב – הם הזיה של הפרוגרסיביים שונאי התורה ומחרבי הדת? וכי חוסר יכולת ההכלה וההבנה כי ישנם אנשים אחרים, שונים – מצדיקה הדרתם, ביזיונם, ופגיעה נפשית ואף פיזית בהם?!

ואין קול ואין עונה, מול קבוצות מאורגנות פורעות חוק וסדר, רוממות א-ל בגרונם וחרב פיפיות בידם.

והנה רואים אנו ולא מאמינים, את משתתפי חתונת השנאה בה נדקרה שוב ושוב תמונת ילד שנרצח על ידי בני ברית, צועדים בגאון בבית המחוקקים, יסוד התקומה המחודשת של עם ישראל בארצו.

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

חתונת השנאה (באדיבות ערוץ 10)

ורוב מניין ובניין של אנשי הציונות הדתית, בחר במפלגה בה חברו אלו אשר עד אמש היו למשל ושנינה בשנאתם, בגזענותם, בכוחניות וברמיסת כבוד האחר, בין שהוא בן ברית בין שאינו. ושיח אלים, יהיר ומתנשא משתלט

על שער העיר, נטול חמלה וסולידאריות, והבנה כי אלו ואלו דברי  אלוהים חיים. ואני שואל את עצמי-

היכן הרבנים, המנהיגים וראשי הישיבות? שמא מום שבעיניים או בשפה הנאלמת דום מחרדה ופחד, מהאלימות והבוטות?

היכן אתם רבני גוש עציון, מגדל עוז, עתניאל וירוחם, רעננה וכפר סבא, שעלבים ובית הלל, וחברי פורום תקנה, וכל שאר מרנן ורבנן חובשי בית המדרש?! למה נאלמה לשונכם?! האם הפקרתם את כיכר העיר לקמצא ולשליחיו?!

היאך תכלו לעלות על יצועיכם כשרעה גדולה נפלה עלינו, גסות ויהירות, ונטיית גרון וערלות לב ושנאת אחים. חזון השיתוף והיחד מתרסק בקול הלמות של צדק מוחלט, אחד ויחיד אשר אין בו ולו קורטוב של שותפות והקשבה.

קומו ! פקחו עיניכם ופתחו פיכם ! הביטו, אמרו, הובילו, הוקיעו רע, דינו את החלש, את הפגועה והמושפלת, אל תסתתרו אחרי מלאכי ה' צב-אות אשר קדושין המה. כי אין אפוטרופוס לעריות, וחביב אדם שנברא בצלם,

וכבוד אשתו גדול מגופו, ועולם ואדם מורכב מטוב ורע בערבוביה, שאין להכחישה אף בסוד שיח של מלאכי עליון.

וכל המליט עיניו מראות, וסוכר שפתיו מזעוק בעת הזו, נמצא מחריב את ירושלים של מטה ומחלל את ירושלים של מעלה.

 

ד"ר יהודה פרנקל הוא פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי.