בחג הסוכות אנחנו מצווים לצאת מהבית הנוח, העוטף, שמעניק לנו ביטחון ותחושת קבע, אל הסוכה. הלכות שלמות נכתבו כדי שנדע מה פוסל או מכשיר סוכה. ומה העקרון המנחה? "ארעיות". התנאי לסוכה הוא שתשב בה ישיבת "ארעי".

אז רוב עם ישראל, מרגישים סוג של ארעיות שבעה ימים בשנה. (גם זה די ב"כאילו", עם מזגן, ומסכים ומרפסת מפנקת). עם המתגרשים לעומת זאת, (כן, אנחנו סוג של עם. חכו עוד יהיה לנו דגל, המנון ונבחרת. ואולי היא אפילו תצליח יותר משלכם). בקיצור, עם המתגרשים – חווה את הארעיות בכל יום בשנה.

הרגע בו עזבתי את בית הקבע שלי, עם תרמיל על הגב, לא לשבוע, לא לשבועיים וגם לא לחודש, אלא כמו שנאמר באריק לביא מפורש: "שום דבר לא ידוע, לא שנה לא שבוע" היה רגע משנה תודעה בחיי.

ההבנה, שכל אשליות הביטחון, שניטעו בנו במשך שנים קורסות אל תוך עצמן, פותחת מצד אחד בור גדול ומפחיד, המוכר יותר בשמו הרפואי – חרדה. מצד שני, עם הזמן, ההבנה העמוקה, שהכל ארעי, החל בדירה השכורה עם חוזה לשנה, וכלה בחיים עצמם, גם משחררת.

יש כאלה שחייבים בכיס כרטיס אשראי, לנו יש כרטיס ארעי (תנסו להגיד את זה שיתחרז עם אשראי בסוף יצליח לכם). הכרטיס הזה הולך איתי לכל מקום. ואם עובדים מספיק נכון על התודעה, זה מייצר גם הקלה. באמת.

הרגע בו עזבתי את בית הקבע שלי היה רגע משנה תודעה בחיי (התמונה נוצרה על ידי בינה מלאכותית / Midjourney)

לא יודע איך לבשר לכם את זה בצורה עדינה, אבל… אתם עומדים למות. תירגעו, זה לא יקרה בקרוב. אבל מתישהו.

אנחנו נאחזים באיזו אשליה של הווה מתמשך לנצח – "פרזנט פרוגרסיב" ולא שהייתי תלמיד משהו באנגלית. אבל למיטב זכרוני היה גם – "פרזנט נאו" שזה בעברית – מתנת העכשיו: לא ככה?

ה-"קבע" גורם לנו לחיות סוג של רוטינה, מבוססת ביטחון בנכסים שצברנו, בקונספציות שבנינו. מה שהיה הוא שיהיה, כמו שכתבה לאה גולדברג בשירי סוף הדרך. (עפה על עצמה לאה, מי אומר על השירים שלו ״סוף הדרך״?)

״אמרת יום רודף יום ולילה לילה, הנה ימים באים בליבך אמרת״, כותבת גולדברג. אנשים אומרים בליבם שהמסגרת והשגרה הם אינסופיים. יום רודף יום, לילה לילה, סוג של גלגל קבוע. אבל בסוף השיר היא מגלה לנו שאנחנו עראיים בעולם. נקודה. ״ותדע אחרון כל יום תחת השמש״.

שום חוזה חתום של קניין, רכוש, מנייה או דירה להשקעה בבניין,לא יכולים לשנות את העובדה שכולנו ארעיים בעולם.(אולי… חוץ ממי שיש לו קביעות בהסתדרות המורים).

ולא, אני לא בא לדכות אתכם (כתבתי לדכא, והספלר תיקן לי…) להפך. יש בזה הרבה יופי. קחו אותי למשל. לא הולך לספר שוב על הדירה הנפלאה שלי במודיעין. (חפרתי עליה, ויפעת לא משלמת לי עמלה). החוזה שלי מסתיים ביוני. אני עדיין לא יודע אם אישאר בה. אז יש לי דירה מדהימה, קהילה נהדרת, שכנים מקסימים (תודה רויטל מקומה שלוש על עוזרת הבית שסידרת לי, ועל התבנית בשישי) נוף עוצר נשימה מהמרפסת. אז למה אני עוד לא יודע אם אמשיך פה?

כי אני מודה על כל אלה כאן ועכשיו. כל בוקר מחדש ב-"מודה אני". אבל אם כבר נגזר עלי להיות ארעי, ולעזוב את הבית היציב, המשפחה, הזכרונות וכו׳, מי אמר שזה לא הזמן למשל להגשים חלום ישן ולעבור צפונה? כבר היה מי שאמרו לי: ״מה יש לך לחפש בצפון? אין לך לא קהילה, לא חברים, זה הרבה יותר רחוק מהעבודה…"

מי אמר שזה לא הזמן למשל להגשים חלום ישן ולעבור צפונה? (התמונה נוצרה על ידי בינה מלאכותית / Midjourney)

אולי כל זה נכון. ויודעים מה? אולי לא? וגם אם כן – אני לא יוצא בהצהרות – "עובר לצפון עד סוף חיי", כאילו שמישהו יודע מתי סוף חייו… (ממליץ למי שלא קרה את הספר "ביום בו המוסיקה מתה" של אופיר טושה גפלה, להשיג אותו ומהר). אם לא יהיה לי טוב בצפון, אעבור למקום אחר. ומה זה צפון? ראש פינה? זכרון? מטולה?

אז כן, יש קסם גם בארעיות. בהבנה העמוקה שאתה עלה נידף, עם מסע מטורף.

"אנחנו כאן אורחים לרגע, הבט סביב" שר אהוד בנאי בשירו האלמותי, זמנך עבר. גם הזמן שלנו יעבור. לא נצליח לנצח את זה. אבל אם נדע לחבק את הארעיות, (טוב טוב, לא רק הגרושים, כולנו.) נדע לחיות פה במלון האורחים הזה, הקסום שניתנה לנו הזכות לחיות בו אי אלו שנים בצורה מיטיבה יותר.

הכותב הוא פרסומאי, מוסיקאי ומרצה בתחום הפרסום והתמכרויות.