המונדיאל תם אך השלכותיו וביטוייו עדיין מבעבעים ועוד ימשיכו להדהד בקרבנו. מאחר ואיני דן בשאלה מעשית עכשווית המבקשת לדחות סיפוקים רגשיים, אקווה שדבריי יכנסו לאוזניים כרויות מתוך קשב אובייקטיבי.

בחודש האחרון קיבלתי מחבריי התייחסויות מגוונות של אנשי חינוך ורבנים למשחקי המונדיאל בכלל ובפרט להתנגשות עם הדלקת נר ראשון של חנוכה. אחד מידידיי הטיב להסביר לי את אחוות המדינות והסולידריות החברתית הבאה לידי ביטוי בפסטיבל הספורט האולימפי, ועוד כהנה וכהנה היבטים חינוכיים וערכיים הקיימים בצפייה במשחקים. כמה אירוני שהביטוי הכי מחוספס שבמשחקי הספורט חל בחג בו ניצח הקודש את תרבות יוון שחוללה את הגימנסיון, המשחקים האולימפיים ביוון העתיקה, שראתה את תרבות המשחקים כפולחן דתי כפשוטו.

כדי לא ללהג בספקולציות או הטיות אישיות אפתח באקספוזיציה מקצועית קצרה: "..משחק הכדורגל פונה אל הרגש, היצריות והתיאטרליות של ההמון.. מנקודת ראות תרבותית, הספורט משתלב בפעילותה השוטפת של חברת הראווה ומהווה חלק בלתי נפרד מכלכלת הדימויים העומדת בבסיסה. אירועים ספורטיביים הם אירועי ספקטקל (אירועים מרהיבים) המחברים מיליארדים של מאמינים אל הקופסה. טשטוש הגבולות בין כוכבי ספורט לכוכבי רוק מעצים את החוויה ה"דתית" שמקרינים מופעי ראווה מוזיקליים או ספורטיביים המשודרים ישירות מאצטדיונים מריעים. ממד זה מחזיר את הספורט למשמעות הקדומה של הגדרתו.. היא מבקשת את הדימוי של האדם הספורטיבי הרענן לנצח, "מכונה של גוף" הנמצאת בשליטה מלאה ועורגת לנעורים נצחיים ולאלמוות" (אנציקלופדיה של הרעיונות, ערך ספורט].

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

(צילום: סרוגים)

המכנה המשותף בכתיבתם של מרבית הרבנים שעסקו בקונפליקט היה מיועד למצוא פתרון הולם כדי שהצופים יוכלו לקיים את המצווה כהלכתה ואף לא יפסידו את חוויית המשחק במילואה.

מחד, ניתן לראות כאן פסיקה הקשובה להלכי הרוח של הציבור הכללי והדתי, בפרט שהצפייה בתחרויות ספורט הפכה להיות חלק אינהרנטי מחייהם, ויתכן וגישה זאת מאפשרת להם לחיות בשלום עם הדואליות של ה'גם וגם'. אין להקל ראש בכך, במצבים רבים צריכה להיות גישה רגישה למקום בו נמצא השואל, שהרי מענה מנותק ממצבו הרוחני הדתי והתרבותי של השואל תחטיא את המטרה. אף התייחסות למשחקי ספורט כאל הבל אך ללא הצבת חלופה ערכית ראויה או דיון רציני, אינה באמת מקדמת כי אם מותירה את הציבור עם תסכול שרק יעמיק את הרגשת חוסר המענה אצל רבניהם ומחנכיהם השוללים את תרבות הפנאי שלהם.

אך מאידך יש לתת את הדעת כי עמדה הלכתית טולרנטית וגמישה עשויה לתת לגיטימציה לחולשה אנושית מובנית, הסבורה שההלכה צריכה להיות מותאמת עם רצונותיי וחולשותיי, ובכך מגדירה את מקומו ותפקידו של הרב במציאת פתרונות ופטנטים כדי לאפשר לשואל להמשיך את שגרת חייו בלי שההלכה תפריע לו, ולא תדרוש מאמץ או ויתור כדי לעשות את רצון ה'.

חז"ל לימדונו כאשר ביקש הקב"ה לתת תורה לעולם, הציע אותה תחילה לעמים רבים וכל אומה שאלה מה תוכנה כדי לבחון אם קיימת הלימה עם אורחות חייהם וטבעם, והאם דרישותיה יוכלו להשתלב עם האופי הטיפוסי שלהם, וכידוע כולם דחו את ההצעה לקבל תורה, מכיוון שבקבלת התורה נדרש מהם ויתור על הרגלים קודמים ושינוי דפוסי חיים. עם ישראל הוא האומה יחידה שאמרה 'נעשה ונשמע', כאומרת קבלת התורה אינה תלויה או מתחילה ברצון האנושי שלנו, לקבל תורה משמעו להכפיף את הדחף והרצון האנושי לרצון האלוקי, לרומם את המחשבה והרצון האנושי שלנו לרצון שמים, ולא לנסות להתאים את הרצון האלוקי לחולשותיי האנושיות, שאם כך, מה תפארתם של עם ה'?

סוגיה זאת מאלצת אותנו להתייחס למושג שחדר לשיח הרבני 'פסיקה קשובה', הגורסת שעל הרב להיות ער לצרכים החברתיים העולים מהשטח. ברור שעל הרב להיות קשוב להלכי הרוח ולרצונות של קהל עדתו אך לא במובן השטחי והעכשווי כפי שתרבות המערב סרסרה את המושג חינוך לכדי רצונות וביטויים חיצוניים. תפקידו של איש הרוח לתת מענה ולהקשיב לרצון היותר עמוק ועליון של האדם, ולא למכנה המשותף הרדוד והעכשווי שלו, להעמיק קשב למה ראוי ונכון לצלם האלוקי שבאדם.

האמנם תפקידם של הרבנים והמחנכים ליישר קו עם תפיסות חיים רדודות, על מנת לשמור את קהלם בתוך 'מסגרת ההלכה' ולעצב גישת חיים רכה, בה ההלכה מהווה מסגרת חיצונית פולקלוריסטית אך התוך ספוג במערביות הנוגסת לאיטה בלשד נשמתם? האם האופק החינוכי המוצע הינו מושתת על גישת 'בדיעבד' וברירת מחדל או שמא מעז להעפיל לכדי אופק מוסרי ורוחני גבוה יותר מלא אמון במסוגלות הפנימית של הציבור שאינו חת מלהציב יעדים ערכיים מאתגרים יותר.

מן הראוי בימים שלאחר תום המשחקים, לברר את הגישה העקרונית אל תרבות הגוף ומה יחסם של חז"ל למשחקי ספורט, לדון ביחס לתרבות הפנאי כפי שנוצרה במאה האחרונה ולבחון את גישתם של מקורות חז"ל לכך. הזדמנות לערוך כמובן הבחנה בין עיסוק בפעילות גופנית שהינה חיונית וכחלק מעבודת ה' לבין תרבות הצפייה הפסיבית בשחקנים שלרוב אורח חייהם אינו בהכרח פאר המוסר והעדינות האנושית.

אודה ולא אבוש, מאוד חסרה לי עמדה ברורה ובהירה שאינה חוששת להציב חלופה שתיתן מענה ראוי ולא תיישר קו עם הציפייה החברתית מהרבנים למתן לגיטימציה לתרבות רדודה. סיפר לי חבר המלמד בישיבת הסדר, כי בישיבתם קיים נוהג קבוע להעביר שיעור לכלל התלמידים לאחר הדלקת נר חנוכה, אך השנה הוא נקבע שעתיים מאוחר יותר, מכיוון שהיה ברור שהבחירה בין השיעור לצפייה במשחק מוכרעת מראש, צרם לי מאוד שאף בבית המדרש התורה אינה חלופה ברורה ומרוממת דיה.

מציאות זאת מחייבת אותנו לבחון מחדש את סולם הערכים התרבותי שלנו כחברה, ומה המקום של התורה בתוכנו האם 'כקישוט ותכשיט חיצוני' כלשון מרן הראי"ה קוק זצ"ל, או שמא תוגדר כמהות ותשתית התרבות והחיים הישראליים, וככל שנציב את התורה כמרכז החיים בבסיס החינוך הדתי מאזן הערכים יהיה מוגדר ומוטה לחיי אמת, וכלשון הזהב של 'אור החיים' הק' רבנו חיים בן עטר ע"ה "ואין טוב אלא תורה, שאם היו בני אדם מרגישין במתיקות ועריבות טוב התורה היו משתגעים ומתלהטים אחריה ולא יחשב בעיניהם מלא עולם כסף וזהב למאומה כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם".

במקום לבקר או להתמרמר מדבריי, על מאמרי האחרון על משבר החינוך הדתי, ראוי לכולנו כציבור ובפרט למי שמופקד על החינוך וההובלה הרוחנית, להשתמש בסיפור המונדיאל 2022 ובמראה המלוטשת שהוא הציב בפנינו ליחס ה"תלמידים" לקודש, כאבן בוחן לתפיסת עולמנו החינוכית-ערכית.

בל נלין על הפיחות הזוחל בעולמם הרוחני של תלמידנו-ילדינו טרם שנעשה בדק בית פנימי בעולמנו שלנו. ואולי הגיע העת לבחון בחינה מדוקדקת, מדוע על אף שלל התוכניות וההשקעה הנרחבת במיזמים תורניים, משנתם אינה נספגת כראוי בקרב חלק גדול מהתלמידים. אין בכוונתי חלילה להחליש או לזלזל במאמציהם של אנשי החינוך העושים ימים כלילות ללמד ולחנך, מגמתי לקרוא לכולנו כציבור לבחון מחדש את המנעד הערכי שלנו ולבחון עד כמה הוא נאמן למקור האלוקי שלו.

בברכת חנוכה שמח.