אנו קרבים לימי החנוכה והעיסוק בסוגיות חינוכיות לאור מאבקו של עם ישראל ברודפי רוחו מתבקש. בשורות הבאות אבקש לבחון את ההשלכות למצבו של החינוך הדתי כיום בעידן הפוסטמודרני, אך נקדים מעט רקע היסטורי.

ההלניזם בשעתו של אלכסנדר מוקדון חניכו של אריסטו, לפני למעלה מאלפיים שנה, היה עבור עם ישראל בארץ ישראל מפגש תרבותי מטלטל שגרם להתייוונות משפחות רבות ובפרט משפחות מיוחסות של כהנים. אף דמויות מרכזיות הושפעו מהתרבות ההלניסטית, לא אחר מאשר הכהן הגדול מנלאוס שחמס את הכהונה בבצע כסף. הקרקס המעמדי היה נחלתם של עוד דמויות מרכזיות באצולה היהודית, בית המקדש הפך למערת פריצים שכבוד, מעמד וכסף מנהלים אותו.

ההלניזם חדר לתרבויות רבות, קשה היה לעמוד מול העוצמה, הקדמה, הפאר והנאורות, תרבות הגוף הייתה מרכז החיים, אימפריה ששלטה בכיפה כפשוטו, רוח ההלניזם הצליחה לחלחל בעיקר אצל ראשי החברה היהודית, לא הייתה זאת רק השפעה תרבותית של הפקרות וניהיליזם מוסרי שסחף את ההמון הנבער מדעת, עמדה שם השקפת עולם מגובשת להפליא שקידשה את הגוף וחושניותו.

מרן הרב קוק בביאוריו לסוגיית חנוכה, מברר כנגד מה נלחמו היוונים ומה עמד בבסיס תפיסתם. הרב קוק מסביר כי ההשקפה היוונית ביקשה לעשות חינוך מחדש לאנושות. לדידה אין כל אופק, ייעוד ותכלית לאדם מעבר לכאן ועכשיו בבחינת 'אכול ושתו כי מחר נמות', בכך נוצרה לגיטימציה מוסרית לשחיתות ולחיי הפקרות, בעיקר מינית, לגווניה.

מלחמתם בעם ישראל ובתורתו הייתה בלתי נמנעת, בהיותם ההפך הגמור לתפיסתם ולמה שביקשו להנחיל לאנושות, וכלשון הרב "היוונים בקשו לא רק לעקור את עם ישראל ממעמדם החומרי כי אם [לעקור] את תכונת החיים שישראל מודיעים בעולם, שהם צריכים להיות על פי שרשי התורה, שתהיה הטהרה והצניעות המטרה הראשית בחיי המשפחה, ואחריהן ימשכו יתר המידות והדעות הישראליות – זה שנאו עם היונים, וראו בזה צר ואויב לתרבותם הם, שהעמידו לנס [את] עליצת החיים והנאותיו הגופניות והדמיוניות, על כן היתה שנאת היונים רבה מאד לתורת ישראל".

מבחינת תרבות יוון, עם ישראל המעט בעמים היווה איום וערעור על תפיסת עולמם, באשר לא הלך שולל אחר תרבות הנאת הגוף וחושיו. התפיסה היהודית שהעמידה במרכז חייה את שאיפת הטוהר ואופק של תיקון עולם שבמרכזם צניעות ועדינות בפרט ובחיי המשפחה, בכך קראה תיגר על כל השקר החולף כפי שקיבל ביטוי בתרבת ההלניסטית שאינה מסוגלת לתת מקום למי שבאומר חייו חושף את העיוות והשקר שלה.

מה היה בבני חשמונאי שהצליח להכריע תרבות חוצת יבשות ותוך כדי מאבק מבית ומחוץ?

הידיעות ההיסטוריות מלמדות על נחישות ודבקות אבסולוטית בדרך, קריאתו של מתתיהו בעיר מודיעין על גופתו של המתייוון "ויקרא מתתיהו בעיר בקול גדול לאמור כל המקנא לתורה העומד בברית ילך אחרי" [ספר מקבים א'] או בגירסה אחרת ביוסיפון "מי בכם ירא יי ומי ליי אלי" כקריאתו של משה רבנו בשעתו 'מי לה' אליי', ביטאה את החד ממדיות בתפיסת החיים והעולם. מתתיהו מבין ומכריז כי נאמנות לדבר ה' אינה יכולה להיות דיאלוג רב תרבותי מאפשר וגמיש. מול תרבות מכרסמת המנסה להוות חלופה למקור, נדרשת נחרצות בהירה גם אם נדרש לשלם מחיר ע"י מסירות נפש, ובפרט ביחס לחכמי יוון 'דאינון קריבין לאורחא דמהימנותא'. הסילוף והטשטוש של משהו הנראה דומה בבחינות מסוימות מסוכן יותר, ולכן הסיכוי היחיד מולו יתאפשר רק בשלילתו ללא פשרות.

בשנים האחרונות העולם הדתי ובכללו בתי המדרש לגווניהם השונים זוכה לעדנה להרחיב את שורותיו לשיאים מספריים שטרם ידע בעבר, וכן בתוככי המסגרות התיכוניים קיימת דרישה להוספת תוכניות העשרה תורניות ומיזמים רבים קמים להם, ב"ה. אך יחד עם זאת, אין בכך למנוע את תופעת הדתל"שיות ודתיות הרצף לגווניה שמתפרצת לאחר יציאתם מכתלי בתי החינוך, מה שמלמד שהעולם התורני הציוני מתקשה לחנך ליראת שמים במובנה הפשוט, וכל שכן להטמיע בחניכיו את מסריו החינוכיים שרבים הם והרבה פחות לגדלות בתורה כאידאל בפני עצמו.

אין בכוונתי לבקר או לתת דופי במסירותם של אנשי החינוך שמוסרים את נפשם עבור חינוך ילדינו, אני מנסה לבחון מדוע בכל זאת ההצלחה אינה גורפת ביחס להשקעה, ולחשוף את הזרמים התת קרקעיים המעצבים. מאידך מול הקשיים לחנך לתורה ויר"ש, חניכי מוסדות הציונות הדתית מצליחים להשתלב באופן מרשים בצבא באקדמיה ובעולמות שמחוץ לבתי המדרש.

מזה שנים ניטש ויכוח על הדרך החינוכית בבתי הלימוד בציונות הדתית, לאמיתו של דבר המחלוקת התגלעה עוד בהקמת בי"ס תחכמוני לפני למעלה ממאה שנה בזמנו של מרן הראי"ה קוק זצ"ל שאף היה שותף בדיונים אודותיו, ולימים כשתלמידו הרב משה צבי נריה זצ"ל הקים את ישיבת כפר הרא"ה, עלתה שוב השאלה ביחס ללימודי החול בתוככי המסגרת הישיבתית. מעבר לשאלה הכמותית בין קודש לחול, עמד החשש שמא לימודי החול בקרב הצעירים שטרם התגבשה אישיותם התורנית והוטמע בנפש היחס הראוי לקודש, יגרום לטשטוש ביחס לעיקר ולמהות.

מסתבר כי ההיסטוריה נעה במעגלים ריטואליים, מבחנו של עם ישראל לאורך הדורות נאמד בבלעדיות ובמסירות המוחלטת לתורה החל מחטא העגל דרך תוכחת הנביאים 'עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים'. בניית עולם תרבותי וחינוכי המכוון לדרכה של תורה, יכון רק בהצבת הקודש כעיקר שהכל נע סביבו ומושפע ממנו, כל ניסיון לחנך לדואליות ומורכבות מראשית טל הילדות נועד לכישלון חרוץ, בכך ניצור אנדרוגינוס החי בזהות כפולה הנע על ציר של רב תרבותיות הרחוקה מהקודש שאור וצל משמשמים בו בערבוביה.

אין בדבריי לשלול את ההכרח בעיסוק בלימודים כלליים, אך מקומם בשלבים מאוחרים יותר 'כרקחות וטבחות' לתורת ה'.

עלינו להודות, התפיסה החינוכית של הציבור הדתי לאומי המנסה לחנך לפתיחות רוחב דעת השתלבות והשפעה בקרב החברה, אינה מוכיחה את עצמה. לרוב קיימת היטמעות תרבותית עם שימור דתיותם ברמות שונות בחייהם הפרטיים, מרביתם אינם מצליחים ליצור זהות אמונית עמוקה בחיי היומיום (בהזדמנות אחרת נעסוק בעז"ה בפילוח החברתי והדתי בציבור הדת"ל).

איני בא לטעון כי בידי נוסחת הפלא לחינוך מוצלח, אך היושרה מחייבת להתבונן על תהליכים חינוכיים ותפיסות חינוכיות ורוחניות שהצליחו לשמר את עצמן ואת דרכן לאורך הדורות ולהתחקות אחר דרכן. במבט כללי נוכל לראות, היכן שהעמדות והתפיסות החינוכיות הן אבסולוטיות ומוחלטות השפעתם עמוקה ומשמעותית. החינוך הדתי הנובע מתוך רצון להגדיל את מנעד האפשרויות בפני תלמידיו ולהוות גשר מחבר בין עולמות, מחמיץ את ההבנה הפשוטה שעל מנת ליצור הזדהות עמוקה עם ערכיה של תורה נדרשת אבסולוטיות ומסירות כך שערכי הקודש ימלאו את אישיות החניך באופן מוחלט, בפרט בשנים הראשונות המעצבות את בניין נפשו ומגדירות את יסודות ערכי חייו, הניסיון לחנך ל'גם וגם' זורע בלבול שלרוב הקודש צולע על ירכו.

הטשטוש קיים לא רק בבתי ספר יסודיים ותיכוניים, אלא גם ובעיקר בבתי מדרש הרואים אידאל בפתיחות ונאורות לגישות ותפיסות רוחניות ואוניברסליות שונות. כדי לייצר שינוי בנפש התלמיד ולייצר הזדהות עמוקה לכדי תנועת חיים משמעותית עם הנלמד ובפרט כשעוסקים בקודש, מחייבת התוויית עקרונות חינוכיים וערכיים ברורים ומוחלטים וחד ממדיים. במקומות בהם קיימת השפעה מהגישה הביקורתית והרב תרבותית והאקדמית, באופן זה נוצר תהליך שהתוכן הנלמד הינו חיצוני ללומד ונתון לבחינה מתמדת לקבל או לדחות, דרך זאת מותירה את עולמו הפנימי של הלומד ניטרלית, היוצא כלעומת שבא אל שערי בית המדרש ולעיתים מבולבל יותר.

בשבוע האחרון נלקח מאיתנו הגאון הגדול הרב מרדכי שטרנברג זצ"ל ראש ישיבת 'הר המור', מרגע הסתלקותו שופעים אודותיו סיפורי מופת ומתגלית בפנינו דמות הוד בלתי נתפסת, גדלות מיוחדת בתורה, יושרה, צדקות וכל מידה טובה, ויחד עם זאת נורמליות של חיים טבעית ובריאה ומאור פנים שלא מש מפניו.

כפי שעולה מתיאור תלמידיו שפגשו את גדלותו במשך עשרות בשנים, התורה והקודש היוו את מרכז חייו ללא זיוף וללא פשרות, חי את התורה וערכיה ללא הנחות ומכוח זה היווה מגדלור מאיר ומטיב לרבבות תלמידיו, ודווקא מתוך התמסרות אבסולוטית זאת גילה יחס בריא ומדויק לאתגרי החיים. רשמים מדמותו האצילית עד קושי לעצור את הפרץ המשתפך, נשמעים גם מבתי מדרש ועולמות רוחניים הרחוקים ואף מתנגדים לדרך בה הלך והתווה בבית מדרשו.

לדאבון הלב, לא ניתן להתעלם מכך כי חלק מאלו הגומרים עליו עתה את הלל, בשנים האחרונות ובפרט לאחרונה נתנו למרמס ולביקורת חריפה את מפעל חייו, ישיבת 'הר המור', בשל טענות סרק על התבדלותם מהחברה הדתית על חוסר הרלוונטיות שלהם לחברה ועוד. האין בכך כשל לוגי?! מחד מלאים משטמה ומאידך התפעלות בלתי רגילה?!

והנה זה פלא, דמותו האצילית של הרב שהיה רחוק מפרסום, כריזמה או להטוטנות תקשורתית ואף פחות מוכר בציבור הרחב, ביטאה מהי השפעה אמיתית, הרי שמרגע פטירתו התבררה כמה עוצמה קיימת במי שהקדיש את חייו אל האמת ללא רעש וצלצולים וחי חיי נשמה, אישיות שעבור רבים הייתה דמות אנונימית לחלוטין ואף על פי כן האצילה על רבבות ולא רק על סביבתו הקרובה שלמדה ממנו, ומסתבר כי דרך השפעתו על תלמידיו בכך הגיעה השפעתו על רבים מאוד בציבור, כסגולתו של פח השמן הטהור שיד זרים לא נגעה בו, ובכך מאיר ומטיב עם רבים בחברה מכוח אצילות אישיותו.

אין מנוס מלהכיר שזאת בדיוק דרכה של תורת אמת; כשהיא צלולה ובהירה הרי היא מעצבת ומשפיעה על כל רבדי המציאות, כמאמר חכמים "כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה, ולא עוד אלא שכל העולם כולו כדאי הוא לו. נקרא רע, אהוב, אוהב את המקום, אוהב את הבריות, משמח את המקום, משמח את הבריות, ומלבשתו ענוה ויראה, ומכשרתו להיות צדיק וחסיד וישר ונאמן, ומרחקתו מן החטא ומקרבתו לידי זכות, ונהנין ממנו עצה ותושיה בינה וגבורה".

סוף דבר, אם חפצי חינוך יהודי שורשי ושלם אנו, עלינו לבחון מחדש את דרכינו לאור עקרונות אלו.