דיון רציני עמוק ומשמעותי שעורר הדים גדולים נוצר סביב תופעת הדתלש"ים הרווחת לצערנו בשערינו. זה ודאי דיון מבורך וזמן טוב לעצור ולחשוב על דרכינו, איך להשתפר ולתקן.

יש המון סיבות והסברים נכונים, אבל לעניות דעתי אחד משורשי התופעה נעוץ ביחס למקום שתופס לימוד התורה במגזר. לא שחלילה אין לימוד, וגם לאו דווקא שכמותו פחותה, אלא מדובר על היחס שנותנים לו מצד איכותו.  

האם לימוד התורה והמצוות מגיעים אלינו כמקור חיים מחיה ומרומם? או כמקום שהוא אמנם חשוב, אבל חיי הרגש והדמיון שבאדם באמת מתלהבים יותר מדברים אחרים – שאולי גם חשובים: כצבא, פוליטיקה, קריירה מוצלחת וכו'? 

איפה מרכז כובד הרגש והחיות שלנו נמצא?                                                                      

האם אנחנו באמת מצפים ובוכים בתפילת "ונהיה אנחנו וצאצאנו.. כולנו יודעי שמך ולומדי תורתך לשמה"? (שכידוע מבואר בפוסקים שזו סגולה וחובה להתפלל על בניו), האם עיננו נשואות כל הזמן לגדולי תורה בהערצה מתמדת להם ולתלמידיהם? האם שם נפתחים לנו העיניים בברק? 

אם ילד מגיע הביתה ורואה שהוריו מתלהבים מכל מיני סרטונים, מאכלים, מופעים וכו', ואילו לימוד תורה והמצוות אצלם אמנם קיימים אבל נעשים בפחות ברק ורגש של שמחה, אז מה הילד מבין מזה על הדברים המשמחים, הטובים, והרעננים של החיים?

לא שאין אצלנו לימוד ולא שהוא לא איכותי (אילוסטרציה, צילום: גרשון אליסון/ פלאש 90)

ילד מבין טוב מאוד מה הדבר הכי חשוב להוריו, וקולט דרכם את היחס שצריך להיות אליו. ואם אנו יודעים לומר שתורה זה דבר חשוב, אבל יש עוד דברים חשובים בחיים וכביכול גם הם באותה רמה של התורה, אז ממילא היא תיתפס בעיניו כדבר שולי, או במקרה הטוב כעוד דבר שהוא אמנם חשוב, אבל לא יותר מדברים אחרים חשובים שכדאי להשקיע בהם.

אנחנו נמצאים בתקופה שהיהדות המסורתית נמצאת בסירה דלה שהים שמסביבה זועף וקוצף לשבור כל מוסכמה של אמת, יחד עם תרבות שלמה שבה החיים החיצוניים מקבלים נפח אדיר של חשיבות וזוהר. אם לא נחיה ברגשות עזים כלפי תורת חיינו ונשגה באהבתה תמיד, אז היא חלילה תישאר בקרן זווית עם מעט דורשים.   

אי אפשר לזייף בזה או להתעלם מזה, דורנו מחפש חיים בעלי עוצמה, וכשהוא חלילה לא ימצא אותם בקודש אז הוא ייאלץ לחפש אותם בשדות זרים (שגם שם לבסוף לא ימצא מנוח לנפשו כי לב יהודי בקרבו…)

חיימקה שלי

אסיים בסיפור. מספר חודשים לפני פטירתו של רבי יעקב ישראל קנייבסקי זצ"ל, המכונה הסטייפלר, נכנס אליו אדם יקר ושאל "רבי מה עושים כדי שהילדים יגדלו צדיקים וטובים וילכו בדרך התורה?" התרגש הסטייפלר ואמר לו: "מה עושים".. וחזר ואמר לו: "מה עושים? מתפללים! עד היום אני מתפלל ומוריד דמעות שחיימקה שלי יצא בן תורה!"

'חיימקה שלי' הוא הגאון האדיר מרן הרב חיים קנייבסקי שליט"א שכבר אז באותם ימים נודע כגדול וכגאון ועדיין התפלל עליו אביו והוריד דמעות בעבורו, דמעות שבהן תלה את הצלחתו הרוחנית של בנו, המאור של דורנו!

ובמקום אחר ענה לאחד שטען שאינו יודע להתפלל "תבקש מהאם, אמא יודעת להתפלל".. ילדים צומחים וגדלים מתפילות, מדמעות של אמא המבקשת ובוכה שבנה יהיה בן תורה, בעל מידות וצדיק. ובשביל זה היא צריכה גם בעל/אבא המאוהב בתורה ושיראת שמיים שהיא עיקר אושרו וחפצו, שמראה לה את כיוון הבית ותכליתו.

מי ייתן וכל אחד מישראל ימצא את חיותו ורעננותו מתוך הקודש ומתוך כך יאיר לבניו ובנותיו וכל סביבתו, ובזכות כך ניגאל ונזכה לשנה טובה וברוכה לכל בית ישראל.                             

יונתן פולק, הוא אברך בישיבת כוכב השחר ואיש חינוך