רוגל אלפר (מבקר הטלוויזיה הפרובוקטיבי של 'הארץ') הוא אבי מעוז של החילונים.

במאמר אחר מאמר, כאחרון הפונדמטליסטים (מהצד השני של המפה) מנופף באתאיסטיות שלו, וכל משפט שני משרבב את 'אין אלוהים' והדיבר השני 'הכיבוש': המקבילה 'השמאלנית' ל'חטא הקדמון' הנוצרי בעזרתו ניתן להסביר ולהצדיק כל דבר.

אתמול הוא פרסם מאמר תחת הכותרת 'אין אלוהים', כשהוא מנסה להתהדר באצטלה של ניטשה – רק שניטשה היא פילוסוף פורץ דרך לתקופתו ואצל אלפר זה נראה כמו עוד רצון לתקוע אצבע בעין כשהמטרה העליונה היא לא גאולה רוחנית או 'חילונית' אלה עוד מאמר 'קליקבייט'. הוא עצמו התבטא פעם כשאמר שהוא בכוונה מקצין והופך את המאמרים שלו לפרובוקטיבים.

אבל לצורך המשחק אציין שהאדמו"ר אלפר (הוא הרי פועל בלהיטות דתית כפייתית כמו אחרון המרטירים) מפחיד אותי לא פחות מאבי מעוז. בעוד שמעוז רוצה שנאמץ רק מודל יחיד של זהות – בדלנית, משיחית, אנטי דמוקרטית וחסרת ביקורת, הרי שהאדמו"ר אלפר רוצה להפשיט אותנו מכל סממן של זהות ושיוך (ראו מאמרו 'איני יהודי, זה בסך הכל שיוך שבטי אתני מקרי) ולהפוך אותנו לאטומים שמרחפים בחלל.

אלפר הוא 'האיש בלא תכונות' (של מוסיל) שמוביל 'לעולם חדש מופלא' (של אקסלי) עולם טכנוקרטי, ביורוקרטי שהאדם הוא רק מספר.

אם הכל אליבא אלפר נמדד לפי ההגיון, היעילות והאוניברסליות. אז מדוע שכולם לא יתלבשו אותו דבר (זה טיפשי שכל אחד מעצב לעצמו את בגדיו לפי זהותו) יאכלו רק אוכל מזין חסר טעם וריח וגם את האומנות נשליך לפח (מה התועלת שלה בדיוק?)

מעוז רוצה שנאמץ רק זהות אחת, בדלנית ולא דמוקרטית. אלפר רוצה שנהפוך לאטומים שמרחפים בחלל ללא זהות ושיוך (צילום: אוליביה פיטוסי, פלאש 90)
מעוז רוצה שנאמץ רק זהות אחת, בדלנית ולא דמוקרטית. אלפר רוצה שנהפוך לאטומים שמרחפים בחלל ללא זהות ושיוך (צילום: אוליביה פיטוסי, פלאש 90)

באוטופיה של אלפר כל אחד מקבל כפי צורכו ותורם כפי יכולתו, אבל אין ממש טעם לחיים הללו.

לעיתים אני חושב שיש שני טיפוסים של אנשים שאני פוחד מהם עד מאוד: אלו שאין להם אלוהים (בדמות מערכת חוקים או ערכים שהוא כפוך להם) ואלו שיש להם יותר מדי אלוהים.

אלפר שמנהל ג'יהאד חילוני נגד כל גילוי של אמונה אינו מבין שאלוהים לא הורג – זה אלו שבוחרים לפרש אותו כך. אבל יש פה עוד רובד חשוב: השאלה אם יש אלוהים או אין אלוהים היא משנית לעובדה שאלוהים מבטא את הכמיהה האוניברסלית חוצת הדתות, התרבויות והדורות של האדם לחרוג מעבר לקיום הפשוט והמייגע.

פרופ' אבי שגיא מציין בספרו 'פצועי תפילה' שהאדם הוא 'יש מתפלל' ואילו אני נוכחתי לדעת בעקבות מסע הטקסים שלי כי האדם הוא 'הומו סימבוליק' הוא מנסה להקנות למהלך החיים הכאוטי סדר וטוען אותו בסמליות.

רוגל אלפר ב"סוכן תרבות" על יתרונות הפרובוקציה (18:46): 

אסיים במילותיו היפות של פנחס שדה (מתוך 'נסיעה'): "רבים ושונים היו הצעדים אשר ניסה האדם לצעוד בדרכו השמיימה. ומכיוון שהחיים הם משל, וכל הנמצא אינו אלא משל, על כן אנני מבדיל בין צעד פיסי לבין צעד מטאפיסי, אינני מבדיל בין פיזיקה למטאפיזיקה. צמיחתו האילמת של עץ מדברת בשפה דתית לא פחות מאשר צלילי ה'מתיאוס פאסיון' של באך. דמעתה של אישה בודדת היא בעלת משמעות רוחנית ממש כמו 'כה אמר זרטוסתרא' של ניטשה. חקר האטום הוא אקט מיסטי בדיוק כמו פולחן דיוניסוס. הנסיון להמריא אל שמי הכוכבים הוא ביטוי לשאיפת גאולה שאינו שונה במהותו מהעליה לרגל למכה, או מציור 'בית הקפה בצד הדרך לעת לילה' של ואן גוך, או מאחת הדרשות של בודהה"