השאלה שאני נשאלת בלי סוף בשבועות האחרונים היא מדוע אני תומכת בצעדיהן של המתלוננות כאשר הלכו לרשתות החברתיות ואל התקשורת עם טענתן כנגד הרב טאו. מדוע לא הלכו תחילה אל גורמים מבררים כגון משטרה או פורום תקנה?

אני יכולה להבין את השואלים והמתלבטים, האינסטינקטים המוסריים-הדתיים שלנו מוליכים אותנו לבירור בחדרי חדרים, רגישים (כך אני מקווה) לדיני נפשות, חוששים מלשון הרע, יודעים את  ערכו של שם טוב. למרות כל אלה החלטתי לעמוד לצידן בהפגנות, בתקשורת וברשת, כבר למעלה מחודש. לא בלי יראה ולא בלי חשש מטעות, בהשתדלות על נקיות דעת ובתפילה לעשות את הדבר הנכון. אשתדל להסביר מדוע נכון כך בעיני.

אחת האפשרויות להגדרת משבר היא שישנו פער גדול, פער חריף, בין כלי העבודה הקיימים ובין המציאות כפי שהיא מתרחשת. האירוע שלפנינו מבטא משבר גדול. זו כמובן רק הנקודה שבה הוא נחשף ולא נקודת ההתחלה, בבחינת "בית חרוב החרבתי". השבר מתחיל לרוב הרבה לפני גילויו. הדבר הזה נכון כאן לפחות בשני מובנים, אסביר כאן עכשיו רק את זה הקשור בטיפול בפגיעות מיניות.

הנחת המוצא המובנת מאליה לרובנו היא שמצב שבו ישנה טענה על פגיעה מינית דורש בירור, טיפול/ענישה ושיקום. רבים וטובים ממני כבר נתנו דעתם וכתבו הרבה מאד בנושא הפלילי. משטרת ישראל עושה כנראה  את עבודתה טוב מבעבר ולומדת את נושא הטיפול בפגיעה מינית בצורה יפה.

ועדיין הפער בין כמות התלונות לכמות ההרשעות גדול מדי. במקרים רבים קשה לראות את הצדק יוצא לאור. עיקר ההבנה המתבקשת מזה היא שלא כל מה שחוקי כשר וזו הבנה הכרחית לחברה שרוצה להיות מוסרית. אף על פי כן, אני שמחה שהדברים נמצאים בחקירה משטרתית כפי שצריך להיות. השאלה היא כמובן מה יקרה אם המשטרה לא תצליח להוכיח את הדברים בכלים החוקיים שלה.

וודאי שכהשלמה לנושא הפלילי נדרש גוף נוסף שצומח מתוך החברה ומקובל על הציבור. במובן הזה היה טבעי שפורום תקנה יעסוק בפרשה זו ויחד אתו או במקביל לו בית דין מתוך הקהילה. ראשית, ולפני מחשבותיי בנושא, נאמר ששני הדברים הללו לא קרו, זוהי עובדה.

רבים ניסו לגרום לאחד מן השניים לקרות וזה לא קרה. לי נדמה שהם לא קרו כיוון שמשהו באירוע הזה מזמין התרחשות מסוג אחר. הכלים ששמשו את הגופים הללו לא מספיקים בתרבות שאנחנו חיים בתוכה ולנגד עיננו מתהווה חידוש.

(צילום: Olivier Fitoussi/Flash90)

מלבד הבקשה לחקירה משטרתית נולד פה צורך דחוף ביציאה מחדרי החדרים אל החוץ, אל הרחובות הממשיים והסימבולים. שנים ארוכות של שתיקה ושל השתקה (אישית וחברתית) מגיעות בע"ה אל סיומן. החבאה, בושה, בדידות איומה, הופכות על ידי הדיבור לכוח אדיר, למפגן של כבוד אנושי, לחברות ולערבות, לאמונה.

הציבור הבשיל למתן התמיכה הנדרשת, מצליח לתת את ההכרה ולחוש הזדהות. מתלוננות לא רוצות להיות תלויות בתגובתו של הצד השני, לא מוכנות יותר לחכות לשיתוף פעולה מצידו. מצער מאד לחשוב שטרם ראינו בעיננו פוגע שמודה ושב בתשובה. שנים מצטברות של תחושה שמי שמתלוננים עליהם עסוקים בהכחשה ובהתגוננות, לא נוטלים אחריות למרות היותם "אנשים גדולים".

אחד האפיונים של שיעבוד ושל עבדות הוא השתיקה. אדם מפסיק לזהות את תחושותיו, כנוע לגורלו, לא מסוגל להביע את עצמו. עבדים לא יכולים להיות סולידריים, עסוקים בהישרדות, איש איש לנפשו. המרפא לזה כפי שמתארים חז"ל כרוך בדיבור, הגאולה מתחילה לבוא דרכו. הפה סח, מזהה ומשמיע את נאקתו, יחידים הופכים לציבור ומסוגלים לצאת לעתיד טוב יותר.

אנחנו חוזים בעיננו במחזה שטרם היה. שנים שבעלי הסמכות יכלו לעשות מה שרצו וזכו לחסינות חברתית, לעומתם הוצאו הנפגעים מהמעגל הנורמלי של החברה על לא עוול בכפם, גם זה בלי חקירה. ראינו מול עיננו הבטחות שווא לחזרה בתשובה בלי מחיר ובלי כיסוי, ופגיעות שחוזרות ונשנות, הופכות לדפוס. כל זה משתנה עכשיו על ידי ציבור שלא מוכן עוד.

מה שקורה כרגע ברשתות החברתיות הוא חידוש חשוב גם אם לא מבורר עד סופו. אנחנו נזדקק עוד להתפתחות של "הלכות רשת", זה יגיע ויתברר. כבר עכשיו הרבה טוב אל מול עיננו בבחינת "פתח פיך לאילם". עמידה כנה ורוצה טוב של הציבור שרואה מי שבאה לדין כאילמת ועוזר לה בפתיחת פיה להסדיר את טענותיה. קהל שרואה ומאמין שכולנו שווים אל מול הקב"ה.