בטקס זיכרון בכפר האולימפי במינכן נעשה צדק. 50 שנה לאחר הרצח באולימפיאדת מינכן בו נרצחו 11 חברי המשלחת האולימפית הישראלית על ידי טרוריסטים ערביים, נסגר היום (שני) מעגל. לאחר חתימת הסכם פיצויים בין ממשלת גרמניה לישראל, המשפחות השכולות השתתפו בטקס שנערך היום במינכן להוקיר את האירוע ולהביע חרטה מצד התנהלות הגרמנים.

(צילום: עמית שיסל)

"אנחנו עומדים כאן ביחד חזקים ומאוחדים כשהלב עדיין כואב אבל הגב זקוף והראש מורם." מספרת יעל ארד יו"ר הוועד האולימפי בישראל. 50 שנים המתינו שהצדק ייעשה כדי להקל על כאבם של משפחות הנרצחים, ארד הוסיפה: "המסר עובר אל העולם כולו בידיעה שטבח כזה מהדהד ויש מחיר עליו גם 50 שנים אחרי".

(צילום: עמית שיסל)

בין משתתפי הטקס: משפחות הי"א, ניצולים, נשיא גרמניה פרנק-ואלטר שטיינמאייר, נשיא המדינה יצחק הרצוג, שר הספורט חילי טרופר ראשי הוועד האולימפי הבינלאומי בראשות תומאס באך, ראשי הוועד האולימפי בישראל בראשות יעל ארד וגילי לוסטיג, ספורטאים, מדליסטים אולימפיים ועוד.

נזכיר כי לחלק מקרובי המשפחה תהיה זו הפעם הראשונה שבה ידרכו על אדמת גרמניה.

טרופר: אנחנו כאן כדי לזכור ולהזכיר

שר התרבות חילי טרופר אמר בטקס: 'מה אתה מעלה על דעתך? כאן שוררת רוח אולימפית ושום דבר לא יקרה"' כך הגיבה משטרת גרמניה לחששות קצין הביטחון הישראלי שפנה אליה, לפני חמישים שנה. אבל היותנו כאן, עם מטען עצום ונורא של כאב, מעידה שגם מה שלא ייעלה על הדעת – קרה. י"א מאנשי המשלחת הישראלית נרצחו כאן בדם קר ובחסות רשלנות פושעת.

לא היתה זו "רוח אולימפית" ששרתה על המשחקים האולימפיים ההם, שכן הם המשיכו, למרות הכל וכאילו כלום. התחרויות התקיימו, הספורטאים התאמצו, המנצחים זכו, וכל זאת, בזמן שאנחנו קברנו את מתינו, ואירוע הספורט הגדול בעולם, שאמור היה לקרב לבבות ולהפגיש מדינות, הוכתם בכתם בל יימחה.

יובל חלף מאז האירועים המזוויעים של ספטמבר 1972, והתיקון ארך זמן רב מאד. עשרות שנים של אירועי ספורט אולימפיים, חגיגיים ומרגשים, שהתקיימו תוך הדחקה והרחקה של הכתם האפל ביותר בתולדות המשחקים האולימפיים. שנים בהן כאבכן – המשפחות השכולות – התקיים בשולי האירועים; שנים של המתנה להכאה על חטא ולהכרה בעוול, שנוסף על האסון".

שום תיקון לא יחזיר את אחד-עשר חברי המשלחת הישראלית שנרצחו, במהלך יממה ארוכה, מורטת עצבים ועקובה מדם. בתום אותן שעות קשות, אמר ראש המוסד דאז, צבי זמיר, לראש הממשלה גולדה מאיר: "אני מצטער להגיד לך אבל הספורטאים לא חולצו. ראיתי אותם. איש מהם לא שרד'".

אין מלים כואבות מאלה, ואין מידה לכאבכן. אבל אתן, משפחות יקרות, אתן שרדתן והמשכתן לשאת את הדגל. מדינת ישראל באה חשבון עם המרצחים, ואתן וידאתן שהרצח של יקיריכן לא יטשטש עם הזמן, ונאבקתן שהצדק ייעשה עימכן.

נאבקנו יחד איתכן כדי שאיש לא ישכח את הרשלנות, ההתנערות מאחריות והאטימות. אנחנו כאן כדי לזכור ולהזכיר

האנדרטה הזו חשובה, אבל מדינת ישראל לא צריכה אנדרטה, כדי לזכור את אליעזר, את אנדריי, את דוד, את זאב, את יוסף גוטפרוינד ויוסף רומנו, את יעקב, את מארק, את משה, את עמיצור, ואת קהת. אנחנו זוכרים אותם. אנחנו זוכרים את החמישה והשישה בספטמבר, 1972, ואנחנו לא נשכח.

טבח בכפר האולימפי במינכן

במהלך אולימפיאדת מינכן 72' חדרו מספר מחבלים של ארגון ספטמבר השחור לכפר האולימפי בו שהתה המשלחת הישראלית לאולימפיאדה. הם לקחו בני ערובה ורצחו חלק מחברי המשלחת. לאחר משא ומתן עם השלטונות הגרמנים, קיבלו אישור לצאת מהכפר האולימפי לשדה התעופה, שם ניסיון חילוץ כושל הסתיים בטבח של כל בני הערובה. חלק מחברי המשלחת הצליחו להימלט, והספורטאיות שלא שהו באזור ניצלו, בהם האצנית אסתר רוט שחמורוב.

למרות הטבח, הוועד האולימפי הגרמני לא הסכים להפסיק את המשחקים, ועד היום, למרות בקשות המשפחות, לא נערך טקס אזכרה רשמי לחללי הטבח, באולימפיאדות.

חלק מהמחבלים נתפסו לאחר מעשה, ונאסרו אך לאחר תקופה קצרה שוחררו בעסקה עם השלטונות הגרמניים. ראש ממשלת ישראל גולדה מאיר הורתה על מבצע לחיסול כל המעורבים והמתכננים של הטבח והם חוסלו על ידי המוסד בשנות השבעים והשמונים.

שמות הנרצחים בטבח

דוד ברגר, מרים משקולות בן 28.

יוסף גוטפרוינד, שופט היאבקות בן 40

משה ויינברג, מאמן היאבקות בן 33

אליעזר חלפין, מתאבק בן 24

מארק סלבין, מתאבק בן 18

זאב פרידמן, מרים משקולות בן 28

יוסף רומנו, מרים משקולות בן 32

קהת שור, מאמן קליעה בן 53

אנדריי שפיצר, מאמן סייף בן 27

עמיצור שפירא, מאמן אתלטיקה בן 40

יעקב שפרינגר, שופט הרמת משקולות בן 51