בשנים האחרונות חוזרת הקריאה לצמצם את חגיגות יום העצמאות ולדאוג לכך שלא יכללו זיקוקי דינור. הסיבה לכך היא שפיצוצי הזיקוקים מהווים טריגר, המקפיץ לוחמים רבים חזרה אל זירות הלחימה העשנות ומציפות בכאב את נפגעי הטראומה.

הקריאה הזו פוגשת מאבק תרבותי רחב יותר, ולכן היא מתלקחת והופכת לזירה מדממת יותר מכפי מידותיה. לטעמי לא מדובר כאן רק על מתח בין הרצון של הציבור לחגוג בזיקוקים, לבין בקשה נקודתית להתחשב באותם לוחמים שכיום נפשם פצועה מכיוון שהקריבו אותה למען כולנו. המאבק הרחב מטיל צל חונק על הסיפור הזה ומקשה לפתוח בו את הלב.

מתי נכון להתחשב?

התחשבות היא צמצום של חופש. היא מצב שבו למשל אני רוצה לעשות משהו, אבל מוותר עליו למען האחר ורק למענו. זו הקרבה של החופש האישי למען הזולת. וכהקרבה זה מעשה נפלא, חשוב ומוסרי, שהיהדות מדגישה דרך מצוות רבות המחייבות צמצום של התשוקות ו"עקרון העונג" שרק רוצה ליהנות ולא להתחשב.

ובכל זאת, השאלה מתי נכון ומתי חייבים להגן על רגשות של אחרים היא שאלה כבדה מאוד. אפשר לומר שלהתחשב ברגשות זה הבסיס של "בן אדם לחברו", של נימוס ומוסר, וזה נכון אבל סבוך יותר. במקרה שלנו, כל בחירה לא תתחשב ברגשות של מישהו: מי שאוהבים זיקוקים ומצפים להם, יתאכזבו כאשר האורות הנוצצים ייגנזו; ומנגד אם יתפוצצו זיקוקים, נפגעי פוסט-טראומה ייפגעו מכך וחלקם יחוו פלאש-בק, שזו חוויה מטלטלת וקשה ביותר, בה מרגישים את חוויות העבר הקשות מתעוררות בצורה חיה ונוראית.

האפשרות שכל צד תמיד יאמר שרגשותיו ייפגעו, אילו לא יעשו כרצונו, מייצרת מלכוד. אם נוצרת משוואה שבה רגש הוא סוג של ג'וקר שמכריע דילמות, שני הצדדים עלולים להתחיל במסע התחמשות ברגשות, בו הרגשות של האחד נועדים להטיל מגבלות על האחר. וזה יכול להפוך בקלות רבה לדו-קרב מניפולטיבי וחסר כנות בו כולם צועקים "נפגעתי". קל לעשות שימוש לרעה באמירה של הפילוסוף לוינס, על פיה הפנים של האחר מחייבים אותנו בהתנהגות מוסרית כלפיו, דרך הטענה שגם לנו יש פנים ולכן כולם חייבים להתחשב בנו.

(צילום: שאטרסטוק)

בנוסף חשוב לומר שחופש הוא ערך שקריטי להגן עליו. אילו לא נגן על החופש, הוא עלול להיעלם תחת דיקטטורה.

ואין מנוס מכך שאחד המחירים הכרוכים בחופש, הוא שהוא מאפשר לאחרים להיות מגעילים, לא מתחשבים ולא מוסריים במידה לא מבוטלת. כי אם אנחנו מחליטים שהחופש של קהל מסוים ליהנות ממופע זיקוקים, אנחנו בהכרח דוחקים את האפשרות של הלוחמים שנפשם נפגעה ליהנות מחופש ומהיעדר טריגרים שכאלה. אי אפשר להתקיים בלי לתפוס מקום לאחרים ובלי – לפעמים – להעיק ולהפריע.

האומץ להיחשף

עוד נקודה שכדאי לשים לב אליה, זכתה לניסוח תמציתי בספר "פינוקה של הרוח באמריקה": "הימנעות מטריגרים היא סימפטום של פוסט-טראומה, לא טיפול בשבילה". אילו באופן חברתי נבחר לחסוך מכל מי שנפגע את ההתמודדות עם טריגרים, לא רק שכל אחד ואחת מאיתנו ישלמו על כך מחירים כבדים וחוסמים, אלא שגם הנפגעים עצמם לא יוכלו להתמודד עם עוצמת החיים.

למשל, אם נאסור על שימוש במסוקים, מכיוון שיש אנשים שזה מחזיר אותם למוראות לבנון, לא רק שיימנע מאיתנו שימוש במסוקים, אלא שהוא יחסוך מוותיקי הקרבות התמודדות שהיא לרוב בלתי נמנעת. יש מי שרעש של מכונות כביסה מהווה בעבורם טריגר לטרטור המסוקים, האם נוותר גם עליהן? האם נרצה שאותם לוחמים יוציאו את מכונות הכביסה מהבית?

ההיגיון של הטיפול בטראומות אומר כי נכון לחשוף את מי שנפגע לטריגרים באופן הדרגתי ומבוקר. לכן למשל, אם מישהו רגיש לבכי, כי הוא מחזיר אותו לחוויות עבר קשות, אילו נשתדל להעלים מהחיים שלו כל זכר לבכי, נעזור לנוחות החוויה שלו בהווה, אבל ככה הוא לא יוכל לגדול ולפתח את היכולת להתמודד עם קול של בכי. וזו יכולת קריטית אם אותו אדם יהיה אבא לילדים, וילדים בוכים, והבכי שלהם חשוב מאוד. קריטי לשים לב לכך שהחשיפה צריכה להיות מותאמת ומדורגת, ורק כך היא תוכל להוביל להתרגלות לקושי ולפיתוח היכולת לשאת את הטריגרים באופן פחות מערער.

(צילום: שאטרסטוק)

כמטפל אני יכול לקוות שמי שסובל יעז לעמוד בסבל העצום הכרוך בחשיפה, אבל לעולם לא אטיל אותו לתוך מצבים עוצמתיים מידי שיזרקו אותו לפלאש-בק בלתי נמנע. זו תהיה אכזריות חסרת ערך, גם מבחינה טיפולית. ולכן מתחזקת השאלה, כמה נכון להגביל את החברה כדי להגן על רגשות וחוויות של אחרים, וכמה נכון לומר שהחופש חשוב יותר ולכן לא נצמצם את החשיפה לטריגרים אפילו אם יזיקו לפוסט-טראומתיים.

אם נרד לבוץ הפוליטי, כוחות פרוגרסיביים דוגלים בצמצום החשיפה לכאב רגשי ומתנהגים כאילו כל כאב הוא הרסני. בשם הרגישות המוסרית הם בעד בניית "אזורים בטוחים" שמבחינת החוסן הרגשי מהווים לא פעם אסון מחליש. לעומתם, השמרנים תומכים בחופש ללא סייגים ולא ממש מאמינים בלהתחשב באחרים. הם בעד הזכות לדרוס אחרים בשם החופש לו הם זכאים. בארצות הברית מדובר על מלחמה של ממש ולהבנתי היא זולגת גם למדינתו הקטנה ולזיקוקים של יום העצמאות. וחבל.

המרחב השלישי

אחרי הגדלת והעצמת הקושי והשאלה, אבקש להציע כיוון שיש בו תקווה. חרב הפיפיות של ההגנה על רגשות נוצרת כאשר אדם אומר לסובבים אותו שהם חייבים להגן על הרגשות שלו, "אתם חייבים לי". כך, במקום שהוא יבחר להיות רגיש לאחרים ולוותר על עצמו, הוא תובע מאחרים לוותר על עצמם ולסגת למענו. ואין עיוות גדול מזה.

שורש הבעיה נעוץ ברגע שבו מחְווה הופכת לחובה, כאשר בחירה חופשית הופכת לכפייה תוקפנית. זה הרגע שבו הקורבן האישי, בו אני בוחר להקריב את התשוקה שלי למען האחר, הופכת לסוג של קנס שהאחר מחיל עלי וגוזל ממני את האפשרות לחשוק ולהתבטא.

לוינס ממש לא חימש אנשים ואמר להם "לכו לאחרים ותאמרו שהם מחויבים כלפיכם". אדרבה, הוא קרא לנו לראות את האחר כמי שמחייב אותנו, בצורה שאי אפשר להפוך ולומר שהאחר מחויב כלפינו. האתגר שלנו הוא לחשוב איך ניתן להחזיק את האפשרות גם להתחשב וגם שההתחשבות לא תהפוך לחובה שתרוקן את תנועת ה"התחשבות". זו יצירה של מרחב שהוא בחירי, וזה דבר שקשה ליצור אותו ועוד יותר קשה לשמור עליו מרגע שנוצר.

 

האגדה מספרת על שני אחים שכל אחד רצה להתחשב באחר ובצרכים שלו והיה מוכן לוותר על עושר למען אחיו. אח אחד התחשב בכך שלשני יש משפחה והוא זקוק ליותר אמצעים ואילו האח השני התחשב בכך שאחיו לבדו ואין לו ילדים שיתמכו בו לעת זקנה ולכן חשוב שיהיה לו כסף. היא ממשיכה ומספרת שעל אותו ההר שבו הם התחבקו, נבנה בית המקדש. אני מכיר יותר מאדם אחד שהלכו בדרכם של אותם אחים אגדיים והעניקו מעצמם לאחרים מתוך ההכרה בערך ובחשיבות של האחר. זו פרשנות סולידרית של המונח #metoo, אני איתך למרות שהרצונות והחיים שלנו שונים.

מה שכואב לי בדיון סביב הזיקוקים, הוא הנכונות להפוך את הסוגיה לקרב שבו צריך לבטל את הרגשות של אחרים ולומר שרק הרגשות שלנו צריכים להכתיב את ההחלטות שיתקבלו. חשוב להכיר בכך שלשני הצדדים יש טענות כבדות משקל, גם אוהבי חגיגת העצמאות והחיים החופשיים במדינה וגם מי שסבלו וסובלים בגלל ההקרבה שלהם לאותה המדינה ממש.

מתוך עמדה כזו, אפשר לבקש ולקוות מבלי לדרוש, אפשר לנסות לחשוב על פתרונות יצירתיים שיובילו למציאת כמה דרכי-אמצע, שיהיו פחות התנגשות ויותר חיבוק. אפשר לשמוח גם בלי זיקוקים ואפשר למצוא דרכים לירות זיקוקים מבלי לירוק בפרצוף של הלוחמים שלנו, ואפשר למצוא עוד נתיבים. ולוואי ואם נגזר עלינו לחטוא, שיהיה זה מעט יותר מידי בהתחשבות באחרים, בייחוד כאשר מדובר באחים שלנו.

 

הרב חננאל רוס, פסיכולוג בהתמחות קלינית וחוקר גבריות