עד שנות התשעים הונהגה בקיבוצים שיטת "החינוך המשותף", בה נמסרו התינוקות לבתי הילדים כבר בהיותם בני שלושה ימים. ההורים נפגשו עם ילדיהם לארבע שעות ביום, ולעת ערב היו הילדים חוזרים לבית הילדים לנום שם את שנתם. הסרט "ארבע שעות ביום", המבוסס על ספרה של אוריין צ'פלין חושף את סיפורן של אימהות מהתנועה הקיבוצית, שבשם האידיאולוגיה, התבקשו למסור את ילדיהן לבתי ילדים ובכך לוותר על חלק מחוויית האמהות.

לקראת שידורו של הסרט שישודר ב-כאן 11 במוצאי שבת הקרוב. ראיינו את אוריין צ'פלין, שיצרה יחד עם איילת דקל את הסרט החדש. שאלנו את צ'פלין שאלות לא פשוטות: כיצד הלינה המשותפת השפיעה עליה, מה ההבדל בין הקיבוצים הדתיים בנושא הזה ואם זכורות לה בעיקר חוויות טובות או רעות מהלינה המשותפת.

איך היה המעבר מספר לסרט?

"זה מעבר מאוד חד. בספר אני יכולתי לשלוט בכל הפרטים כי אני הייתי הכותבת. כתבתי את הספר מתוך מסע שהתחיל בכלל מעבר לים כשלמדתי עם קבוצה של נשים זרות בארצות הברית. יצאתי למסע בזכותן. הן למעשה הפנו את הראש שלי הביתה. לילדות שלי, לאמא שלי ולסבתות שלי שגידלו ככה ילדים".

"המוטיבציה בהתחלה לצאת למחקר היה שלהן. כולן היו אימהות זרות בארץ זרה אז כשהן שמעו את הסיפור שסיפרתי, לא אני עניינתי אותן בתור ילדה כשגדלה בבית הילדים אלא החוויה האימהית. זה היה פעם ראשונה שמישהו שאל אותי על הזווית הזאת והיום אני יודעת להגיד שהתעסקו תמיד בזווית של הילד ואף פעם הפן של המחיר שההורים שילמו והמקרה שאני בחרתי לחקור את עולם האימהות, לא דובר".

עדה רון. (צילום: עידו לביא)

"אז בספר אני בחרתי את הנשים וביקשתי מכל אחת להיות חשופה בשמה המלא, בקשה לא פשוטה. הייתה לי תחושה של אחריות גדולה עליהן, נושא רציתי לשמור עליהן, לא רציתי שישפטו אותן. בחרתי מגוון מאוד רחב יחסית של סיפורים של נשים שחלקן חושבות עד היום שזו הייתה אימהות נפלאה. חלקן כואבות את זה עדין היום וחלקן עברו דרך מסוימת מול הילדים שלהן. הייתה לי שליטה מלאה באיך אני מגישה את זה לקורא. במעבר לסרט היה אתגר כי קודם כל זה מעבר למדיום אחר, מדיום ויזואלי וקולי ונדרשת פה חשיפה יותר גדולה של אותן נשים שהשתתפו בפרויקט".

"לשמחתי עבדתי עם במאית יוצאת דופן בשם איילת דקל שהיא יוצרת דוקומנטרית ותיקה ומנוסה שהתאהבה בסיפור. השפה הקולנועית שהיא בחרה להביא בתוך הפרויקט הזה היא מאוד מיוחד. קודם כל היא לא בת קיבוץ, היא הגיעה לתוך הפרויקט הזה עם עיניים משתאות וסקרניות ולא שיפוטיות. היה לה רעיון, שכל הנשים שמרואיינות בסרט למעשה לכל אחת מהן, יש שחקנית צעירה שמבצעת את בת דמותה הצעירה".

"זה בעצם מאפשר לכל אחת מהנשים לכאורה לפגוש את עצמה על הסט. השחקניות לא מדברות. הן רק מבצעות סיטואציות ופלאשבקים מתוך הזיכרונות של האימהות. עוד דבר מיוחד בשפה הקולנועית היא שהנשים כולן מצולמות בתוך בית תינוקות משוחזר. ההפקה שיחזירה לטובת הצילומים בית תינוקות כפי שהיה נראה בשנות ה40 וה50.  בצורה הזו, כל אישה שנכנסת פנימה הן מוצאות את עצמן בתוך בית ילדים וזה מחזיר אותן אחורה. התגובות היו מאוד מרגשות ואותנטיות ויצאו משם דברים מאוד חזקים.

צפו בהצצה לסרט "ארבע שעות ביום":

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

(באדיבות כאן 11)

"לדעתי, זה לא היה יכול לצאת אם הן היו מרואיינות בתוך אולפן סטנדרטי או אצלן בבית. היה בזה משהו מאוד חזק וכל אחת מהנשים שהיא נכנסה נתנו לה כמה דקות עם הצלם להסתובב ולהחיות את הזיכרונות. בנוסף לכל זה, מעל המיטות שנמצאות תלו מעל המיטות את השמות של הילדים שלהם, כמו שנהגו לתלות בבתי התינוקות, כי כששומרת לילה, שהייתה למעשה תורנות מתחלפת, באה בלילה לתינוק בוכה אז היא לא ידעה מי זה התינוק הזה בכלל"

"כל מרואיינת, בזמנה, קולטת את השם של הילדים שלה זה מציף הרבה רגש. הכל מוצג בצבעוניות ואור שמאוד שיקף את מה שאני זכרתי כילדה. אני זכרתי צבעים בהירים והרבה מרחבים ודשא אור ולא משהו אפל או קודר. זה לא בית יתומים".

היו אימהות ששיתפו שהלינה המשותפת הייתה החלטה נכונה?

"כן. יש גם נשים שעושות הפרדה בין מה שהן חושבות היום בשנת 2022. יש נשים שאומרות שקשה להן להסתכל על זה במבט לאחור. אבל אי אפשר לשפוט את זה בעיניים של 2022 הם בסופו של דבר פעלו בתוך תקופה של בניית המדינה של הצורך להקים יישובים בתנאים לא תנאים המחשבה על הילדים הייתה מחשבה מרכזית"

תמי הלוי. (צילום: עידו לביא)

מה ההבדל לדעתך, בין הקיבוצים הדתיים ללא דתיים בכל נושא הלינה המשותפת?

"אני אגיד בהסתייגות, כי לא כל הקיבוצים הדתיים הם מקשה אחת בנושא של לינה משותפת. יש הבדל גדול בין קיבוץ לביא לדוגמא בין קבוצת יבנה או סעד. לכן, ראשית יש להגיד שלא כל קיבוץ עבר את אותם התהליכים בנושא הזה. אני חושבת שאולי חלק מהאנשים בקיבוץ הדתי שבהם הייתה לינה משותפת, הייתה איזשהי "צייתנות מובנת" כי היה להם יותר קל לקבל את דין התנועה, מתוך אורח חיים שהוא גם ככה תחת "צווים". אני הבטחתי לעצמי וגם לנשים גם בספר וגם בסרט שאני לא שופטת אותן ולא מבקרת אותן, אני רק רוצה לאפשר להן לספר את סיפורן. רגע לפני שיהיה מאוחר"

"זה דור שעוד רגע לא יהיה פה. אין אימהות כזאת ולא הייתה אימהות כזאת בשום מקום אחר בעולם ואני נורא מעריכה את הכנות והאומץ שלהן לדבר על נושא מאוד כאוב ואינטימי וזה בעיקר מעודד שיח בין דורי שלא היה".

יצא לך לדבר גם עם אבות?

"בתחילת הדרך ראיינתי גם אבות וגם ילדים ומהר מאוד החלטתי שאני נשארת עם האימהות מ-3 סיבות: הראשונה היא שאני נשלחת לדרך על ידי סקרנותן של אימהות זרות בארץ זרה שרצו לקבל את תשובת האימהות".

"השנייה, שנכנסתי לפרויקט הזה התחלתי לקרוא פרוטוקולים של שיחות קיבוץ מהקיבוצים הראשונים בארץ. גיליתי שאת רוב ההחלטות שהתקבלו ורוב הדוברים באספות האלו היו גברים ומי שבפועל ביצעו את הטיפול בילדים היו נשים. כל אחת הייתה פעם אמא, פעם שומרת לילה ופעם מטפלת. הגברים החזיקו במשרות הבכירות יותר".

"הסיבה השלישית, והיא וזאת שהכריעה אצלי, הוא שנכנס כאן גם האלמנט הביולוגי. כמובן שגם לאבות היו חוויות מעניינות שחשוב לשמוע. אבל, אי אפשר להשוות אישה ש9 חודשים נושאת ברחמה תינוק, מבחינה פיזית ביולוגית ונפשית ו3 ימים אחרי שהיא יולדת, היא נדרשת לתת אותו לידיה של אישה אחרת ובלילה לאישה שבתורנות "שומרת הלילה".

מינה מצ'קביץ'. (צילום: עידו לביא)

"בעצם את כל התפקידים המסורתיים של אם היא מוסרת לידיים של נשים אחרות. היא לא רוחצת, לא משכיבה לישון, לא קמה בלילות, לא לוקחת לרופא ועניין אותי לדעת מה עבר עליהן ברמה הרגשית והביולוגית. ולכן החלטתי בסוף להישאר סביב עולם האימהות שבאופן טבעי ייעלמו לפני דור הילדים. רציתי לתת להם את ההזדמנות לספר".

איך את חושבת שהלינה המשותפת השפיעה עליך או עיצבה אותך בתור אמא?

"עד שלא יצאתי למסע הזה התנהגתי את האימהות שלי בלי להבין אותה. היום אני מבינה הרבה יותר אני יכולה להגיד על עצמי שאני אמא "הליקופטר"- אני כל היום מעל הראשים של הילדים. יש לי צורך שהוא שלי לתת ולהציל ולחבק ולהיות שם כל הזמן. היום אני חושבת שזו ראקציה, זה צורך שלי לפצות את עצמי. אני חושבת שדרך זה גם הבנתי שצר לי על אמא שלי ועל הסבתות שלי שהחמיצו את מה שאני זוכה לו.

מה ההבדל בין חברות שנרקמת בבית ילדים לחברות שנרקמת בשיטות חינוך אחרות?

"אין לי תשובה אחת. אני גדלתי בקבוצת "פשוש" היינו 17 ילדים ומתוכם יש לי 3 חברים מאוד טובים. אני יכולה להגיד שיש לי קשר הדוק עם האחים שלי למרות שלא גדלנו בבית של ההורים ביחד. אבל אני גם מכירה הרבה סיפורים אחרים וזה מאוד מעניין מה זה עשה לכל אחד. לדעתי, למי שהייתה חווית ילדות טובה בתוך בית הילדים אז יש לו רצון לשמר את הקשר ומי שלא הייתה לו חווית ילדות טובה ברח מזה והתנתק".

ננסי פלד. (צילום: עידו לביא)

יש לך חוויה זיכרון נחמד מהלינה המשותפת?

"כן, אני חושבת שזה נתן לנו הרבה עצמאות ויכולת לסמוך על עצמנו ולהסתדר בעולם. אני זוכרת שבלילות מסוימים שאני החלטתי שאני צריכה קצת משהו אחר, הייתי בורחת יחפה עם פיג'מה לבית של סבא וסבתא. הם אף פעם לא היו מחזירים אותי, הם היו נותנים לי לישון אצלם והיו מחזירים אותי ב6 בבוקר עוד לפני שהמטפלת באה להעיר אותנו ולמעשה, אף אחד לא ידע שלא הייתי שם".

"אם הייתי מתעוררת מתוך חלום או שהייתי צריכה לקרוא לשומרת לילה אז היינו צריכים לצאת למסדרון חשוך לעמוד מתחת לרמקול ולהגיד מי אנחנו ומה אנחנו מבקשים מהשומרת. הרבה פעמים לצאת למסדרון החשוך היה יותר מפחיד מלהישאר במיטה אז אני עד כיתה ו ישנתי בחדר שינה אחד עם חבר קרוב שלי בשם רגב, אם הייתי צריכה הייתי מעירה אותו והיינו הולכים ביחד. עד היום אנחנו חברים טובים עד היום ונשאר משהו מאוד חזק מהקשר הזה בילדות"

למה בחרת דווקא בשם "ארבע שעות ביום"?

"בתחילת הדרך קראתי לספר "אמא יש הרבה", משפט שפעם אמרה לי שומרת לילה כשבכיתי שאני רוצה את אמא שלי והיא אמרה לי "אצלנו בקיבוץ אמא יש הרבה". אבל אני חשבתי שאולי זה לא יהיה מספיק מובן. אני והעורכת של הספר שוחחנו ואמרתי לה: "תראי ראינו את ההורים שלנו בסך הכל ארבע שעות ביום" ואז הבנו שמצאנו את השם של הספר.

הסרט "ארבע שעות ביום" ישודר במוצאי שבת 12 בפברואר בשעה 21:15 לאחר מהדורת החדשות.

נוגה מור. (צילום: עידו לביא)