חבר הכנסת שמחה רוטמן, פרסם פוסט בו הוא מתייחס לפטירתו של חבר הכנסת סעיד אלחרומי ממפלגת רע"מ: "אדם שתומך בטרור נגד יהודים אינו ערכי. הוא לא חבר ולא שותף. יש קווים אדומים שלא ניתן לגשר עליהם, ואסור לגשר עליהם".

הפוסט המלא של שמחה רוטמן

"אלחרומי לא היה חבר שלי וגם לא משהו שקרוב לזה. הוא לא הציב בינינו מחלוקת שאפשר לגשר עליה, כי הוא שלל את הקיום שלי. ולכן בשעה הזאת לא ראוי להתחסד ולהיות צבוע. סלדתי מהאיש וממשנתו. אלחרומי הפוליטיקאי היה עסוק בדה לגיטימציה שיטתית, לצד חברים רבים בבית הזה, שלי ושל עמיתי ובדמוניזציה של העם היהודי, ובניסיון לדחוק אותם מאדמתם וממולדתם. חשבתי ואני עדיין חושב שהאיש ייצג השקפה מתועבת, ולא היה לי ולא יכול להיות לי כל מישור אישי אתו".

הטקסט הזה הוא טקסט קשה וכואב. הוא מנוגד לגישה הבסיסית של רבים מחברי הכנסת, שמצליחים בדרך כלל להתגבר על המחלוקות הפוליטיות היומיומיות, ומקיימים יחסי עבודה תקינים וגם יחסי חברות עם אנשים שרחוקים מאוד מתפיסת עולמם.

הטקסט הזה לא נאמר בסערת רגשות. הוא לא ציטוט של אדם משיחה פרטית. הוא אפילו לא נאמר בשליפה מהשרוול. הטקסט הזה גם לא נאמר על סעיד אלחרומי. הטקסט הזה הוא ציטוט מדויק (בשינויים המחוייבים) מתוך הישיבה המיוחדת של הכנסת לציון הרצח של רחבעם זאבי, שר התיירות. הדובר הוא מוחמד ברכה מחד"ש. השמות והעמים הוחלפו כמובן.

מציאות החיים בכנסת ישראל היא מורכבת. זה המקום היחיד בו נמצאים אנשים מכל הסוגים, הדעות, התפיסות וחלקי האוכלוסיה במגע רציף, אינטנסיבי ויומיומי. ובניגוד למקומות עבודה שונים, בהם יש את הפריבילגיה לא לעסוק בנושאים שנויים במחלוקת או להתחמק משיחות בפינת הקפה, בכנסת חייבים לעסוק בסוגיות הרגישות ביותר, הנפיצות ביותר והכואבות ביותר. אין שחרורים, אין קיזוזים ואין יכולת להתעלם.

התוצאה המבורכת היא יצירת חברויות וקשרים אישיים בין אנשים שלא יכולים להסכים כמעט על שום דבר. ניתן לראות חברי כנסת ממפלגות יריבות שהם חברים טובים, שמעריכים זה את זה מאוד.יש כאלה שרואים בכך סוג של משחק או תרמית. איך יכול להיות שאנשים צועקים אלו על אלו בתוך חדר הוועדה או המליאה, בכעס ובזעם, ושניה לאחר מכן הם יושבים במזנון ביחד, מתבדחים וצוחקים.

אולם זו אינה תרמית. להיפך, מדובר במציאות נפוצה ביותר. אנו רואים זאת בין אחים או בין חברים, שמתווכחים ורבים, אך אוהבים אלו את אלו. בדרך כלל בין חברים או במשפחה אנו יודעים להימנע מנושאים שיציתו ויכוח קשה מדי, אבל כמו שאמרנו, בכנסת אין את הפריבילגיה הזו. אבל לכל כלל יש יוצאים מן הכלל. והיוצא מן הכלל במקרה הזה נקבע בחוק יסוד: הכנסת על ידי רוב גדול מאוד של חברי הכנסת. זו אינה רק קביעה חוקית או משפטית. זו קביעה ערכית.

אנחנו לא אמורים להכיל בתוך משפחת הכנסת אנשים שמתנגדים לקיומה של המדינה. אנחנו לא אמורים להכיל תומכי טרור או מאבק מזוין כנגד ישראל. לצערנו, בית המשפט העליון רמס את הכלל הזה. שופטי בג"ץ, בצעד פוליטי קיצוני, רמסו את לשון החוק ואת כוונת המחוקק, והכניסו לכנסת תומכי טרור מובהקים. אבל העובדה ששופטי בג"ץ לא מבינים שיש גבול שאותו אסור לחצות, לא אומר שאנחנו צריכים לשכוח אותו.

אנשים שתומכים בטרור נגד העם שלי, הם לא חברים שלי. אני יכול לעבוד איתם, להצביע איתם ואפילו להיות נחמד אליהם, כדי להשיג מטרה מסויימת. אבל אסור לרגע לשכוח שהם אויבים. הם רוצים ברעתי. הם רוצים ברעת העם שלי והמדינה שלי. הזיכרון ההיסטורי הוא חשוב מאין כמותו.

בפרשת השבוע שעבר למדנו על העמונים והמואבים, שאסורים לבוא בקהל והפסוק אומר: "לא תדרוש שלומם וטובתם כל ימיך לעולם". הפרשה גם הסתיימה במצוות הזכירה של מה שעשה לנו עמלק. יש אנשים שעד היום לא משתמשים בתוצרת גרמניה, כחלק מהציווי ההיסטורי הזה. יש אנשים שמייצרים משברים בינלאומיים בגלל שבעיניהם ממשלת פולין מנסה להמעיט בזכרון רצח היהודים שהתרחש בשטחה.

מטריף את הדעת שאותם אנשים משתמשים גם משתמשים בתוצרת הטרור וההסתה של מי שמבקש להרוג את העם היהודי היום, פה, בארץ חמדת אבות. אני לא מדבר על זיכרון היסטורי ארוך. אני לא מבקש שנשמור טינה לכל אויבי ישראל שבכל הדורות. אני דורש שנזכור מה התרחש לפני מספר חודשים בלוד, בעכו, בנגב ובגליל. אני מבקש שנזכור מה תומכי הטרור אומרים בימים אלה ממש.

מי שרואה ברוצחי תרפ"ט, שקמו על שכניהם שלא עשו להם דבר, רצחו, אנסו, בזזו ושדדו באכזריות שלא ניתנת לתיאור, גיבורים וקדושים, הוא לא חבר. הוא אוייב. מי שיצא לצעדת לפידים בתמיכה בפורעי תשפ"א בעכו, הוא לא חבר. הוא אוייב. בין אם הוא חי ובין אם הוא מת.

אז אפשר לשתוק. אפשר להתנהג ביותר טאקט או בפחות טאקט. אפשר להיות מנומס משיקולי תועלת, או להיות בוטה, מאותם שיקולים ממש. לא כל מה שחושבים צריך לומר כל הזמן. אבל דבר אחד אסור. אסור לשכוח אפילו לרגע אחד מי האויב. אסור לשכוח אפילו לרגע אחד שתמיכה בטרור ובאויבי מדינת ישראל אינה עמדה פוליטית.

אדם שתומך בטרור נגד יהודים אינו ערכי. הוא לא חבר ולא שותף. יש קווים אדומים שלא ניתן לגשר עליהם, ואסור לגשר עליהם. אסור להחניף לתומכי הרוצחים, גם אם צריך את האצבע שלהם לתקציב או לכיסא. אסור שהרצון בשיתוף פעולה פוליטי ישמש ככופר לדם היהודים השפוך.

וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ… וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ. וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ כִּי אֲנִי ה' שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.