המסע לפולין מאז ומתמיד עטוף בסימני שאלה. אני זוכר בתור נער בכיתה יא, שכל עניין המסע לפולין הפך רלוונטי עבורי, כבר אז עלתה השאלה האם לטוס או לא. בית הספר ערך אסיפה ובה היו נציגים שונים, תלמידים שיצאו למסע וכאלה שלא, כל אחד הציג את דעתו מתוך החוויה האישית שלו ואמר מדוע כדאי לצאת ומדוע לא. גם היום יותר מעשור אחרי אותה אסיפה, אותו מסע לפולין, עדיין עטוף באותם סימני שאלה.

אני החלטתי לטוס למסע לפולין, תמיד ידעתי שבכיתה יא' אני רוצה לטוס לשם. הידיעה הזו גרמה לי לא לראות את סימני השאלה סביב המסע, כל אותן קולות של למה לא לטוס מצד אחד נשמעו, אבל לרגע אחד לא עברה בי המחשבה לא לטוס.

קשה לי לדייק את הסיבה שבגללה טסתי וכנראה שלא הייתה סיבה אחת, מכלול של דברים גרמו לי לטוס, ברור לי שהיה מעורב שם לחץ חברתי ובו בזמן תחושת מחויבות לסבא מרדכי ז"ל, שאת ילדותו, (אם אפשר לקרוא לה ילדות), העביר על אדמת פולין.

כשהתבגרתי הצלחתי להקשיב גם לצד שאומר שצריך להפסיק את המסעות לפולין. האם זה נכון לחנך אותנו בצל השואה, מה המשמעות של מסע בן שבוע ימים, אומנם שבוע משמעותי אבל כמו שאותו שבוע עובר במהירות ככה התחושות המרוממות שחוזרים איתן מהמסע, גם הן עוברות במהירות. האם התלמידים נוסעים מתוך רצון ללמוד או מתוך רצון לחוויה חברתית, לא פעם שומעים על כך שהנערים יוצאים בלילות ומשתכרים. אז אולי באמת הגיע הזמן להעז ולהגיד שמספיק?

(צילום: שאטרסטוק)

ממשלת פולין הודיעה שהיא שוקלת לבטל את המסעות של הנוער היהודי לפולין בגלל שהמסעות "מטפטפים שנאה לנוער" ברור לכולם שכל מה שעומד מאוחרי האמירה הזו אלו שיקולים פוליטיים בלבד. המשלחות היהודיות לפולין החלו כבר בשנת 1965, אז פתאום בשנת 2021 הם החליטו שמטפטפים במסעות האלו שנאה, זה על גבול המגוחך ובטח לא סיבה להחליט לבטל את המסעות, לפחות לא מהצד היהודי.

המסע שלי לפולין היה משמעותי. לא לכל מקום התחברתי, לא בכל קבר אחים בכיתי ואפילו בחלקים של המסע היה לי משעמם, קצת כמו עוד סיור ביד ושם ולמרות כל זה, המסע היה משמעותי מאוד עבורי. היה לי משמעותי לראות בעיניים איפה הכל קרה, היה לי משמעותי במשך שבוע שלם להיות על אדמת פולין.

לעבור בין המקומות לשמוע סיפורים, לראות את איש העדות שהצטרף למסע שלנו חוזר באומץ אל שערי הגהנום שלו, לנסות בפעם הראשונה באמת להתמודד עם העובדה שבני אדם היו אחראיים לכל הזוועה הזו. עוד הרבה דברים היו משמעותיים עבורי במסע אבל מעל הכל, אני מרגיש שהמסע לפולין הוא עוד נקודה בתוך המסע האישי של החיים שלי.

לא הנקודה הכי משמעותית, לא הנקודה ששינתה את חיי, אבל חד משמעית עוד נקודה במסע שלי, נקודה שמלווה אותי, שהולכת איתי, נקודה שאחת לכמה זמן עולה לי במחשבות, נקודה שאני לא אשכח.

(צילום: שאטרסטוק)

לדעתי לא הגיע הזמן להגיד שמספיק, ולמען האמת אני חושב שהוא לעולם לא יגיע. זה נכון שהמסע לא מושלם, הוא מרכיב בתוכו הרבה דברים טובים וכאלה שפחות, אבל איזה דבר בחיים לא מכיל בתוכו את שני הצדדים, איזה דבר בחיים לא מורכב מיתרונות וחסרונות. המסע לפולין הוא מאוד אינדיבידואלי, יוצאים אליו כקבוצה, אבל בסופו של דבר החוויה של כל אחד היא שונה. וכמו שהמסע אינדיבידואלי כך גם ההחלטה האם לטוס, צריכה להיות כזו.

אנחנו חיים בעולם שדורש ממנו לקבל כל הזמן החלטות ולקחת צד. מה ללמוד, למי להצביע, לבחור זרם דתי או חילוני שאנחנו רואים עצמנו חלק ממנו, עוד ועוד החלטות. כל כך התרגלנו לקבל החלטות שכבר אין מקום לספק, אין מקום לשטח האפור, אין מקום להגיד אני לא יודע.

באחת מהכתבות של חנוך דאום, הוא דיבר על האמונה שלו בא-לוקים, והוא כתב שהוא לא יודע, לרגעים האמונה נראית לו כאמת המוחלטת ולרגעים הוא מרגיש כל כך רחוק מאותה אמת. אז מה הוא עושה, הוא פשוט חי לצד הספק, ללא וודאות מוחלטת. החיים מלאי סימני שאלה, התלבטויות ושטחים אפורים. זה בסדר לא לטוס לפולין וזה בסדר לטוס וזה גם בסדר לא לדעת, לקבל החלטה ולחיות עם הספק.

נדב זיו הינו בוגר תואר ראשון לחינוך במכללת קיי, מנהל מועדונית רווחה בקרית מלאכי.