יום חגה של בני עקיבא מהווה הזדמנות לבחון את האתגרים החינוכיים הייחודיים המלווים את התנועה, ושהתעצמו מאוד בשנים האחרונות.

האתגר החינוכי המרכזי שאִתו מתמודדת התנועה, הוא הרצון והצורך להמשיך לתרגם את ערכי היסוד התנועתיים (דוגמת: "תורה ועבודה"; "חינוך דור נאמן לעמו, ארצו, תורתו ומדינתו") לשפה ולדגשים ההולמים את אתגרי החינוך המתחדשים לנוכח עינינו. כיצד לא "נתקעים בעבר" מצד אחד, אך לא מאבדים את הזהות מצד שני? רצון זה מציף שפע שאלות שהן לכאורה נקודתיות אך יש בהן כדי לבטא שאלות עקרוניות:

האם האמונה בערכם של חיי פשטות סותרת שימוש בסמרטפונים על ידי קומונריות? האם העובדה שחניכים רבים מאוד משתמשים בפייסבוק היא מציאות מצערת שיש לחנך נגדה או סיבה לפתוח גם פייסבוק תנועתי, ומחוזי, וסניפי וכו'? ובזירה אחרת: כיצד להתייחס לצעירים האוחזים באידיאולוגיה של "דתיות-לייט" – האם לקרבם לסניף או להפך?

למען האמת, עם דילמות אלו נדרשות להתמודד כל מערכות החינוך. אך כאמור בפתיח, ניצבת התנועה גם בפני אתגרים חינוכיים ייחודיים וחדשים למדי. מתחים אלו מקופלים בדגל הערכי המלווה את התנועה בשנים האחרונות: "להיות תנועה של עם" ומתוכם נמנה כעת שניים. קיים מתח מובנה בין הרצון להיות תנועת נוער מנהיגה ומובילה, רצון שמצריך לכאורה להיות מאוכלסת בעיקר על ידי שכבת עלית מנהיגה, ובין הרצון להיות 'תנועה של עם' שבו כל חניך וחבר, יהיה רקעו אשר יהיה, יוכל למצוא את מקומו.

בנושא זה החליטה התנועה לאחוז בו-זמנית בשני היעדים: להיות סיירת מנהיגה המאוכלסת מכל שכבות החברה. ביטוי לכך ניתן לראות בימי עיון ובסמינרים של חברים מנהיגים, שבהם יושבים צד לצד חברים "מורעלים" ומנהיגים מצד חברים המגיעים מרקע "מוחלש" שטרם בחרו את עולמם הרוחני. יחדיו, כולם לומדים, פועלים ומתברכים זה מזה.

אתגר ייחודי נוסף טמון ברצון להיות "תנועה של עם" במובן של תנועה המכילה יחדיו זרמים אידיאולוגיים שונים הקיימים בתוך הציונות-הדתית (בנים למשפחות תורניות ולמשפחות ליבראליות; חברים בעלי זיקה לימין וחברים בעלי זיקה לשמאל וכן הלאה). ההיגיון אומר כי הרוצה להכיל יחד את כולם, ייאלץ לעשות כן סביב המכנה המשותף הנמוך ביותר, תוך טשטוש מכוון של כל עמדה ייחודית. לא כן עושה התנועה. בזהירות מתמדת היא ממשיכה  בלא מורא לסלול דרך בעלת אמירות וחזון, גם בסוגיות רגישות – ובו-זמנית מכילה היא בתוכה חברים בעלי מגוון תפיסות אידיאולוגיות הקיימות בציבוריות הדתית-לאומית היום.

תיאור זה מציף שאלה מרכזית אחת: מה תפקידנו, כהורים וכציבור, כלפי תהליכים אלו? האם אנו שייכים לאלו הרוצים כי בני-עקיבא תמשיך להיות בית לרבים, בתנאי שכולם יתרכזו סביב ערכי היסוד שאני מאמין בהם, או שמשכילים אנו לתמוך בתנועה ולתת בה אמון אף כשהיא מקבלת החלטות שונות מעמדתי?

ובצורה בהירה יותר: נוכח ריבוי המסגרות בתוכנו בהן יכול כל אחד להתחנך לפי תפיסתו הייחודית, האם מבינים אנו את חשיבותה של תנועת נוער ציונית-דתית מרכזית אחת, בתוכה פועלים ומתברכים יחדיו מגוון סוגים של ילדינו, למען שפע ערכי הנצח המשותפים לכולנו?

התנועה מוּנעת בע"ה על ידי פעילים מסורים ביותר, החל מההנהלה, דרך הקומונריות והמשך במדריכים. אלו עמלים יומם וליל, לעתים במצבים מורכבים, למען חינוך ילדינו. מתי לאחרונה פנינו מיוזמתנו כדי להודות ולחזק?

==

יונה גודמן הוא ראש תחום חינוך אמוני במכללת אורות ישראל ומזכ"ל בני עקיבא לשעבר