אתם בטח כועסים על בנימין נתניהו וחברי הקואליציה שלא נענים לתביעה הפטרונית לתמוך בחוק מניעת איחוד משפחות של ערבים עם תושבי השטחים ואף מאיימים להתנגד למרות שלא ברור באיזה צעד ינקטו ברגע האמת

והנה זאת הזדמנות מצוינת ללמד את בני יהודה קשת – כלומר פוליטיקה. שהרי ב"קשתי" תרגם אונקלוס בתפילתי. כלומר קשת זה היכולת, האמצעי להשיג מטרות בכלי מתוחכם ובלתי נראה כמעט.

בכל פעם שנחשף ברבים הפער בין המיתוג של המוצר שנקרא "משטר דמוקרטי פרלמנטרי", לבין המוצר הפרלמנטרי בפועל — קואליציה מול אופוזיציה: משחק סכום אפס, רבים בציבור מתאכזבים. גם לאדם כמוני שנמצא קרוב להלכי הרוח במערכת הפוליטית הפער הזה בין החלום ושברו צורם וצורב.

אבל, וזה האבל הגדול צריך להבין שהאחריות של העוסקים במעשה הציבורי מחייבת לספוג הרבה כאבים בלב ואגרופים לבטן הרכה. השילוב העדין והמנוגד בין המשחק הטקטי הקר שמתנהל לעצמו כאילו אין מציאות, אזרחים ואנשים שסובלים לבין החלום של משטר פרלמנטרי שדואג לעשות את רצון בוחריו בכל פרט ופרט בכל נקודה בזמן מאפשר בסופו של דבר כן את יישום רצון הבוחר. בדרך יש הרבה סיבובי פרסה טקטיים.

איש ציבור שלא יודע לעשות את סיבובי הפרסה הטקטיים האלו וכמובן ציבור שלא יודע לזהות סיבובי פרסה טקטיים שאיש הציבור עושה ולגבות אותו לא יגיעו רחוק.

הציבור של הכיפות הסרוגות הכי חלש באומנות הזו. כי הוא ציבור שגדל על השקר המרקסיסטי שהפוליטיקה יכולה תמיד לשקף את החלום וכל מה שצריך זה להביא את האנשים הנכונים. אז זהו שלא! זה לא האנשים זה המכניזם הפוליטי ואוי לו לציבור שלא מבין את זה.

עד כמה אוי לו לציבור שלא מבין את זה ?

זה לא סוד שבנימין נתניהו החליט אסטרטגית להפיל את ממשלת רעננה-מרעאנה גם במחיר של אובדן הזדמנויות לחוקים וצעדים שהימין רוצה בהם ויכולים להתאפשר בחיבור של מרכיבים בקואליציה לאופוזיציה – וגם במחיר של הפגנת משחק קשוח ובלתי אמפטי של אפס קיזוזים וכולנו ראינו איך אמילי מואטי מגיעה לכנסת הישר מבית החולים.

למרות שהייתי רוצה פוליטיקה של אהבה ופרחים, כנות ופתיחות – אני מודע לכך שהמכניזם הפוליטי לא מאפשר את זה (לפחות כי צריך 2 לטנגו) ואני שמח שאלוף העולם ב "אני מתמרן ומתמרן עד שאני מגיע למטרה" מוביל את המהלכים.

בלי לזגזג – נופלים

דוגמה קטנה למנהיג ציבור אחר – שלא ידע לזגזג:

ההתנתקות – כולם שוכחים שאת ההתנתקות היה אפשר להפיל על ידי הפלת תקציב המדינה של 2003 שעבר בממשלה בחודו של קול – קולו זה זבולון אורלב (וגם של ביבי, אבל אורלב היה הנציג של ההתנחלות והוא לבד היה יכול להפיל את התקציב) – אבל הוא אמר שצריך להיות ממלכתיים ולהעביר את התקציב ולאחר מכן להילחם בהתנתקות.

נחזור לאגרוף לבטן – את הממשלה הזאת צריך להפיל (כי אחרת כל יומיים יצוץ משהו מטורף כמו איחוד משפחות וכו') – ביבי מבין פוליטיקה, פוליטיקה זה מקום שאם אתה לא מוכן לספוג סיבובי פרסה כדי להגיע למטרה – אתה תסיים ללא שום הישג לאידיאולוגיה שאתה מקדם

לסיום – אני ארגיע אתכם – באופן טכני גם אם החוק נופל יש עוד מספר צעדים שניתן לעשות כדי למנוע את יישום איחוד המשפחות הערביות בפועל, זה יכול להפוך בוועדת המשנה של חוץ ובטחון ושרת המשפטים איילת שקד יכולה גם לא לחתום על האישור ולאחר מכן להתמודד על זה מול בג"ץ – דחיה של לפחות שנה ביישום החוק.

==

יונתן יחזקאל הוא מתכנת תושב ירושלים, חבר מרכז הליכוד.