על פניו אפשר להגיד שהדרישה על איילת שקד לקבל את המקום בוועדה למינוי שופטים היא חזירית. מפלגה עם נדוניה של 6 חברי כנסת קיבלה את ראשות הממשלה, ראשות הקואליציה כמסתמן ועוד 2 תיקים.

יחד עם זאת המחיר הוא מהגבוהים שיכלו לתת. איילת שקד וימינה הלכו כברת דרך ארוכה במחיר פוליטי גבוה בבסיס הפוליטי. אחד הדברים העיקריים שימינה הציבה על סדר יומה הוא הטיפול במערכת המשפט והאיזון שנדרש שם. מי חושב שזו רק עוד הטבה פוליטית לימינה כדי למלא עוד רצון של הנציגים שם טועה. במקרה הזה איילת שקד תשמש פה לרבים גם אלו שלא נכנסו לקואליציה מטעמים שלהם – בעיקר הידבקות לצידו של נתניהו.

ש"ס ויהדות התורה, הליכוד והציונות הדתית כמו מצביעי ימינה ברובם הגדול חושבים שהמהפכה החוקתית של אהרון ברק היא אם כל חטאת ביחסים בין הרשויות בישראל. ברור שזהו ויכוח נוקב בין קבוצות, שיצרים, תבהלות ותדלוק מצד סוגיית משפט נתניהו בצידן, אבל גם הרבה הרבה אמת.

אחת הבעיות בטיפול באיזון בין הראשות השופטת למחוקקת והמבצעת נבלמו דווקא בגלל שנתניהו החל לעסוק בהן ברצינות רק לאחר שגלימתו נחרכה. אבל האמון הציבורי רוחש עוד מלפני כן. נכון שנהיה כאן ספורט לחבוט בבית המשפט העליון, אבל גם המערכת עצמה לא חפה משום ביקורת.

לשים את מירב מיכאלי כנציגה, לא ישקף את מרבית הציבור, הגם שגדעון סער יהיה לצידה, זאת כשיש בוועדה גם את נציגי בית המשפט עליון ונציגי לשכת עורכי הדין. שקד באה לשם לא בשביל עוד תפקיד, הרי היא לא בונה על תוספת הכנסה, או כבוד שתקבל שם, אלא היא צריכה להביא קבלות לציבור הבוחרים שלה, שכעת רוב גדול ממנו ובוודאי מהמחנה שממנו באה, מאוכזב ממנה בלשון המעטה. אוהל מחאה נוסף נפתח רק היום מתחת לביתה.

בעוד נפתלי בנט מקבל את ראשות הממשלה, שקד חייבת לספק תמורה ערכית למחנה שלה. זה לא רק לטובת שקד, או המחנה הלאומי, זה לטובת החזרת האמון הציבורי בבתי המשפט. וזה דבר חשוב מאוד כשלעצמו. שקד יודעת ליצור שיתופי פעולה (על אף הביקורת סביב פרשת אפי נווה), והיא לא באה בהתרסה עם פטיש חמש קילו כדי לפגוע בבית המשפט. רק ככה אפשר להגיע לאיזון בבחירת השופטים בישראל.