הג"ר יהודה עמיטל זצ"ל

על הפסוק "אנשי קודש תהיון לי" הסביר רבי מנחם מנדל מקוצק: קדושים אנושיים. אכן היתה זו משימתו העליונה של הגאון הגדול הרב יהודה עמיטל זצ"ל לבנות באומה קומה של קודש, בלי להרס חלילה את הקומה האנושית.

הוא בעצמו מספר, שכאשר נשאל בדבר חזונו של הקמת ישיבת הר עציון, מה יהיה המיוחד שבה, הוא השיב במשל התינוק הבוכה: מעשה במייסד שושלת חב"ד, המכונה האדמו"ר הזקן, בעל התניא, שישב ולמד בחדרו. לפתע שמע תינוק בוכה בעריסתו. סגר את הגמרא וניגש להרגיעו. כאשר חזר לחדרו, מצא את בנו יושב שקוע בלימודו. האדמו"ר תמה ושאלו: מדוע לא קמת להרגיע את התינוק הבוכה? הבן הנבוך השיב: הייתי כל כך שקוע בלימודי שלא שמעתי את קול הבכי. אמר לו אביו: אם אדם לומד תורה ואינו שומע קול תינוק בוכה, משהו פגום בלימודו. אכן זה חזון הישיבה: לבנות תורה בישראל, אך מתוך הקשבה לנשמת התלמיד, והאדם בכלל, צרכיו ותכונותיו.

אגב, גם צורת ההתבטאות הזו של הרב עמיטל זצ"ל היתה אופיינית לאנושיותו. הוא לא הצטעצע בניסוחים מתפלספים, אלא דיבר בפשטות ובישירות ואף נעזר בסיפורים רבים.

אם כן, הרב עמיטל זצ"ל, על אף שלמד תורה אצל גדולי עולם בחו"ל ובארצנו, והיה גאון בזכות עצמו בלמדנות, יחד עם זה נר היה לרגלו שהמוסר האלוהי לא יסתור את המוסר הטבעי. ולא עוד, אלא ייבנה עליו. אין זאת אומרת שהמוסר הטבעי ידחה מפניו את המוסר האלוהי, שהרי הרב עמיטל זצ"ל היה תלמיד חכם בכל מובן המילה, איש תורה ואיש הלכה ענק – אלא שאם הנך מבין את המוסר האלוהי באופן שהוא סותר את המוסר הטבעי, סימן שלא הבנת אותו נכון כמשל התינוק הבוכה הנ"ל.

התורה אינה אלטרנטיבית לאנושיות, אלא קומולטיבית. התורה אינה במקום דרך ארץ, אלא על גביה. כי דרך ארץ קדמה לתורה, כפי שהיה מזכיר הרב עמיטל זצ"ל בשם הרא"ש רבנו אשר, שהבין אדם לחברו קודם לבין אדם לד'.

לכן, מתוך אנושיותו, על אף העוצמה התורנית האדירה שבאישיותו, הרב עמיטל זצ"ל מעולם לא כפה מחשבותיו ודעותיו על תלמידיו, לא החליט עבורם, ובוודאי סלד מזה שיחקו את דרכיו, אלא אמר ברורות שכל אחד צריך להיות נאמן לאישיותו, שמותר לו ללמוד ולקבל מרבנים אחרים כפי מה שמתאים לו. ואף בישיבת הר עציון הוא הכניס רבנים רבים אשר דעותיהם לא תאמו את דעותיו, כאשר כולם דרים בכפיפה אחת באהבה ואחווה ושלום ורעות. ובדרך הרחבה של היהדות כל תלמיד ימצא את נתיבו, כמובן בלי להידרדר לשוליים.

והוא בעצמו היה נאמן לעצמו גם כאשר מצא את עצמו במיעוט. וכן היה עניו וצנוע, לא דיבר במלאכותיות, אלא זרם בטבעיות מלבבת.

כמו כן הוא היה מאדריכלי חזון ישיבות ההסדר בראותו את החובה להתגייס לצבא כשייכת לאנושיות היסודית של האדם, שחייב להגן על עמו וארצו. והוא בעצמו התגייס לצבא במלחמת השחרור.

וכן, על אף שהיה מאוהב בארץ ישראל, והקים את ישיבת הר עציון, במסירות גדולה, בכמה מבנים עלובים בתוך אדמת טרשים מתוך חזון גדול של בניין הארץ – יחד עם זה הוא עמד כל ימיו על הנקודה האנושית שבניין הארץ מותנה בכך שלא יפגע בעם ישראל ובקדושת חיי האדם.

ואף את המשרה הרמה של שר במדינת ישראל, לא קיבל הרב עמיטל זצ"ל מתוך רדיפת כבוד ושררה, מה שהיה רחוק מרחק עצום מאישיותו, בהיותו ביסודו ובמהותו ראש ישיבה מכף רגל ועד ראש, ראש ישיבה גדול ומחנך גדול – אלא מתוך תחושת אחריות לפעול למען איחוי הקרעים באומה.

השילוב הזה של גאונות תורנית ואנושיות ישרה, הוא שבנה לו כל כך הרבה תלמידים, על אף שכאמור הוא לא ראה את עצמו כרבם של תלמידים, מהם ראשי ישיבות ורבנים, מחנכים ואישי ציבור, אקדמאים ועמלי כפיים, אלפים אלפים בכל מלוא רוחב הארץ – אלא תלמידים כפי שהוא ראה אותם בעיני רוחו, לא כאלה כנועים לדעתו החייבים לחשוב כמותו ולקבל החלטתו, אלא אחראים על עצמם ונאמנים לעצמיותם, ובכך נושאים את חזונו התורני-האנושי.