אתר הבית של המגזר הדתי
דואר אדום
זמני היום

הרהורי חשבון נפש בין יום הכפורים לחג הסוכות

המגפה הנוכחית מאתגרת אותנו בכך שהיא מעמתת הרגלים עם הערכים אותם אמורים הרגלים אלו לשרת. בחירה בחיים תלויה בהכרה התמידית כי ההרגלים והסמלים הינם גם ארעיים, ויכולתנו לבחור ולהתגמש ולהתחדש, תמיד יכולה לגבור עליהם

הרהורי חשבון נפש בין יום הכפורים לחג הסוכות
  (צילום: מרים אלסטר/פלאש90)

הרהורי חשבון נפש בין יום הכפורים לחג הסוכות

בספרו "מכים שורשים" מספר הרב חיים נבון על חייל יהודי אמריקאי שנלחם על זכותו לחבוש כפה. הכפה, כך מסביר נבון, היתה עבור היהודי חלק בלתי נפרד מזהותו, ממהותו. לא היה מדובר בשאלה של בחירה, אלא של יכולת. הוא לא היה מסוגל להיות הוא עצמו, ללא הכיפה שעל ראשו.

כיפה היא סמל, והרגל, אך אין היא חובה הלכתית. יהודים יראים רבים נהגו שלא לחבוש כפה ברשות הרבים. הסמלים וההרגלים קושרים אותנו לערכים ואף מחבבים אותם עלינו, אך אין הם ערכים כשלעצמם. דגש מופרז על סמלים והרגלים בא לעתים על חשבון התמקדות בערכים, ובסדר החשיבות שלהם. עבור יהודים שורשיים רבים בלתי אפשרי לאכול ביום הכפורים. אך מצד ההלכה חובה לעשות כן כאשר רופא מומחה מורה לעשות כן.

רבים שוכחים כי תפילה ברב עם, בשעה שמנה וחצי בבקר, באולם מפואר וממוזג הינה הרגל. הערך ההלכתי הוא תפילה במניין, ואפשר גם בחוץ עם הנץ החמה. ראש השנה באומן או אצל הרבי גם הוא הרגל ולא ערך כשלעצמו. לימוד תורה הוא ערך יסוד ביהדות. אך גרסא בפומיה של מאות תלמידים בהיכל הישיבה הינה הרגל, מרשים ככל שיהיה. ללמוד ניתן ביחידות או בחברותא במערה. ערך הלכתי חשוב עוד יותר הוא "פקוח נפש", וחשוב עוד יותר שלא לסכן אחרים.

ההנהגה התורנית ויתרה על הנהגה

המגפה הנוכחית מאתגרת אותנו בכך שהיא מעמתת הרגלים עם הערכים אותם אמורים הרגלים אלו לשרת.

דווקא בקרב מאמינים בערכים, חושף  המשבר קטנות אמונה. האם אין דרך שורשית אחרת לחגוג את ראש השנה מאשר בתפילת המונים בבית כנסת? האין דרך שורשית אחרת ללמוד תורה אלא במסגרת אורח החיים הישיבתי? האם אין דרך אחרת למחות ביעילות נגד הממשלה מאשר בהפגנות המוניות וצפופות? האם פסו היצירתיות והגמישות מן העולם, או שמא השיח השמרני הקפיא בלבנו את החדשנות, התעוזה ויכולת ההסתגלות.

בענייני צניעות ושמירת שבת, אף רב אינו מתיישר לפי הנורמות ה"חילוניות" והממלכתיות. אף פוסק או פוליטיקאי חרדי לא קרא לרחצה מעורבת משום שכך נוהג הציבור הכללי. לעומת זאת, בעידן הקורונה, הרבנים אינם מציעים דיון הלכתי האם לימוד בהיכל הישיבה או טבילה במקווה הינם חשש פקוח נפש על פי גדרי ההלכה עצמה. משום מה, בעניינים אלו, ויתרה ההנהגה התורנית על הנהגה, והיא מתיישרת עם הנורמות החילוניות

ליצמן ודרעי לימדו אותנו כי "להיות כמו החילונים" בענייני קדושה הינה עילה להפלתה של הממשלה. היש לך קידוש השם גדול מזה?! לימוד תורה וטבילה במקווה, הינם שורשים כה מושרשים, עד כי לא יעלה על הדעת להשהותם, כל עוד הציבור החילוני הולך לים, מפגין בחזות חשופים, ובולס שרצים במסעדות. זו התנהלות כיתתית קטנונית, ולא של קהילה עם חזון. זהו שיח של הרגלים, ולא של ערכים.

ההרגל החזק מכל, וזה המקודש מכל בשיח השמרני הוא הקשר העז בין בעל ההון לבין ממונו. הוא כל כך מושרש ומקודש, עד כי הוא מצליח להיות מחוץ לשיח ולוויכוח צבורי רציני. אמר פעם יהודי אחד: קל יותר להעביר גמל בקוף של מחט מאשר לעשיר להגיע למלכות ה'. אכן, בעוד שההנחות הנאו־לבירליות קורסות נוכח הקריאה הנרחבת (גם מצד בעלי ההון) לממשלות להתמודד עם המגפה ולהזרים כספים ל"כלכלה", הרי שמיסוי הון כלל אינו עולה על הפרק. (מס ירושה למימון גרעון הקורונה, יש סיכוי? עניין ערכי, רבנים?, אולי נציגי ה"עבודה" בממשלה?) זאת למרות שההתמודדות עם המגפה מלווה בגזרות נוראיות המדרדרות מליונים לכדי אין אונים תעסוקתי, בדידות ותסכול. ניצולם של מהגרי עבודה כמטפלים בקשישים רק גובר והולך, בבדידות, כשהם נדבקים מהורינו הקשישים והחולים.

כל אחד נעשה 'שמרן' על המגזר שלו

בספרו "איך לנצח מגפה" מבאר ח"כ נפתלי בנט כי האתגר הינו רב תחומי, לא רק רפואי. הוא גם מציע שורה של צעדים כלכליים, כולל קיצוץ שכר משמעותי במגזר הציבורי. יישר כוחו. אך לא תמצאו בספר הצעות למיסוי הון, לשינוי מתווה הגז, למאזן חדש בין כוחם של הוועדים הגדולים לעבודה מאורגנת של פועלים מוחלשים, ולכל שינוי רגולציה אשר יקל את העול הכלכלי על העסקים הקטנים והצרכנים, אך על חשבון בעלי המניות בתאגידים ואלו הסמוכים לעטיני הקופה הציבורית. הצעות שכאלה לא תעלנה על הדעת, הס מלהזכיר. קומוניזם. שמד. אבדן שורשים. אולי גם אבדן תמיכה של בעלי עניין. נציגי הציבור, עיתונאים ובעלי השפעה נלחמים בשצף קצף להחריג מגזרות הקורונה את הפעילות הכלכלית והתרבותית של המגזר שלהם.

כל אחד נעשה "שמרן", וכל שמרן מטפח את שורשיו שלו, לא את אלו של עמיתיו. על ערביי ישראל הס מלדבר ולזמן להפגנות, שמא יעלה חלילה הרושם כי גם הם חלק מ"העם", כי גם להם שורשים, וכי חתונות המוניות בקרבם דומות להפליא להפגנות המוניות ולתפילות המוניות. גרוע מכך, מודעות לבריאות הציבור שלהם תזכיר לנו את המצב ההומניטרי ביש"ע. העיסוק באינטרסים מגזריים צרים תחת הכותרת של חיזוק השורשים יוצר בפועל מסך עשן סמיך המונע עיסוק בחולשות וכשלים כלכליים וחברתיים חוצי־מגזרים, אלו המצויים בתשתית המוסדית והחוקית של המדינה.

ההרגל המושרש מכולם, זה הקושר בין בעל ההון לממונו, מתבטא גם בעיסוק יתר בתאוות הבצע ומנגנוני השליטה בכלכלה (ע"ע הספור על ר' פנחס בן יאיר ורבי בחולין ז ע"ב). זו האובססיה של סבונרולה (Savonarola).

חג הסוכות הפך לסמל והרגל

אכן, הקריאה החוזרת ונשנית לסילוקו של נתניהו בגין התנהלותו (לחילופין: הדיווחים / האשמות) מול בעלי ההון ובעניינים של שמפניה וכביסה, הינה עיסוק בטפל הבא על חשבון העיקר: הערכים המתגלמים בניהולה של מדינה והיכולת ליישמם בפועל.

עובדה היא כי לאחר חשיפה לכמות עצומה של חומרים וטענות הנוגעות להאשמות נגד נתניהו, ולאחר שנושאים אלו עמדו במרכזן של מערכות בחירות חופשיות, שלש פעמים (!) בחר בו הציבור. אפילו האדם שהתמודד נגדו בבחירות, בסופו של דבר הצביע (ועדין מביע) אמון בנתניהו כראש ממשלה.

אם דמוקרטיה היא הערך, החזות של סיגריה ושמפניות הינה המסכה שאינה רלוונטית. הפגנות נגד הכיבוש? נגד מתווה הגז? בעד כל הרפורמות הצרכניות והרגולטוריות ששלטון הימין סיכל? עצמאות התקשורת? רפורמה במערכות החינוך והבריאות (שאינה קשורה לאמירה כללית על הזרמת כספים)? הפגנות נגד התנהלותם של "יש עתיד", כחול לבן" או פוליטיקאים חרדים? מה פתאום. חלף זאת יש לנו הפגנות כנגד נהנתנות השליט בידי מי שחייהם הטובים שונמכו בשל המגפה וגזרותיה.

העיסוק בהתנהלות אישית של מנהיג לא תכריע גורלה של מדינה גם בחמישים מערכות בחירות. אך זהו הרגל שאפילו המגפה לא הצליחה עדיין לשרש מאיתנו. קידוש ההרגל והסמל על פני ערכים אנושיים וגמישות אנושית הפכו למגפה המאחדת את "פוליטיקת הזהויות" החביבה על השמאל יחד עם השמרנות הדתית־לאומנית המאפיינת את הימין. כולם מאוחדים בצפיות מן הקופה הצבורית לממן מענקים, פיצויים, וכמובן את ההתמודדות עם המגפה.

כולם מטפחים שורשים – מי בדת, מי בנטיה וזהות מינית, מי במזרחיותו, מי במוחלשותו, ומי במבנה חברתי־כלכלי המשמש לו עוגן של בטחון (למשל, צבור הרופאים, עליהם אני נמנה, הינם הקבוצה החברתית בעלת ההכנסה הגבוהה והיציבה בחברה), ומי בצירופי זהויות אלה ואחרים. לכל אחד קיבעונות להם התרגל ובהם הוא מאוהב, בדרך כלל אהבה התלויה בדבר. ההרגלים, והסמלים הופכים לשורשים המכים עמוק בקרקע של ניצול, חוסר שיוויון, והדגשת השונה על פני המשותף לבני אדם באשר הם בני אדם. אך זאת יש לומר: קבלת המשותף הזה מתוך כבוד הדדי, היא הבסיס לחירות של שונות, ולחיי קהילה הראויים לשימור מדור לדור.

דרשנים רבים מציגים את המעבר ממבנה קבע לדירת העראי שהוא הסוכה, כהרגל של עקירת הרגלינו החומריים, במיוחד המפנקים שבהם. דווקא הארעיות החומרית מתיישבת היטב עם "ושמחת בחגיך". אך גם חג הסוכות הפך לסמל והרגל, ובעיני המחוקק החרגה של סחר בארבעת המינים הינה מובנת מאליה גם בתנאים של סגר. (רק טייק אווי ממסעדות, הינו מסוכן, כנראה משום שאינו מעוגן במסורת) אולי הגיע הזמן להבין שיש לנו זהויות שהן עמוקות וחשובות מכל הרגל וסמל פרטיקולרי, וכי בן האדם, כמי שהוא בעל חופש בחירה הנדרש לבחור יום יום בחיים, הינו גם יצור ביולוגי הזקוק לבריאות, פרנסה, ומעמד חברתי. הבחירה בחיים תמיד מתגלמת בבחירות מעשיות קונקרטיות. על כן, עבור בני האדם כולם, בחירה בחיים תלויה בהכרה התמידית כי ההרגלים והסמלים הינם גם ארעיים, ויכולתנו לבחור ולהתגמש ולהתחדש, תמיד יכולה לגבור עליהם.

יהי רצון שמה שלא הצליחה עד כה לחולל מגפת הקורונה בלבותנו, יתרחש בסוכות תשפ"א.

==

פרופ' יחיאל מ. בר אילן הוא מומחה לרפואה פנימית ומרצה לאתיקה רפואית בבי"ס לרפואה של אונ' ת"א.

מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו